יום ראשון – ב אדר
ראוי לקרוא את פרשת וידוי המעשרות גם בזמן הזה, ויש נוהגים לקרוא בהר הבית או בכותל.
נוהגים לקיים את הקריאה ביום שביעי של פסח, סמוך לתפילת מנחה, ברוב עם. המנהג המקובל הוא לקרוא את הפסוקים מתוך חומש, ויש הנוהגים לקרוא מתוך ספר תורה (ללא ברכות), ומצוה מהמובחר שכל אחד יאמר את הפסוקים בעצמו.
יום שני – ג אדר
סדר וידוי מעשרות – קוראים את הפסוקים מפרשת ‘כי תבוא’: "כִּי תְכַלֶה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ… אֶֶרֶץ זַָבַת חָָלָב וּדְבָֽשׁ” (דברים כו יב-טו). יש אומרים גם משנה זו: "השקיפה ממעון קדשך מן השמים" – עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה מה שהבטחתנו. "השקיפה ממעון קודשך מן השמים וברך את עמך את ישראל" – בבנים ובבנות. "ואת האדמה אשר נתת לנו" – בטל ומטר ובוולדות בהמה. "כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש" – כדי שתתן טעם טוב בפירות (מעשר שני ה יג).
אחר קריאת הוידוי, יש מוסיפים תפילה זו: "יהי רצון מלפניך ד’ אלוהינו ואלוהי אבותינו, כשם שזכינו לקיים מצוות ביעור מעשרות ווידוי מעשרות – כן יזכנו הקב”ה לקיים מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מהתורה, וכן מצוות ביעור מעשרות מן התורה – בביאת גואל צדק ובבניין בית המקדש במהרה בימינו. אמן כן יהי רצון".
הלכות חדש
יום שלישי – ד אדר
נאמר בתורה: "וְלֶֶחֶם וְקִָלִי וְכַרְֶמֶל לֹא תֽאְכְלוּ עַד־עֶֶצֶם הַיּוֹם הֶַזֶּה עַד הֲבִיאֲֶכֶם אֶת־קָרְַבַּן אֱלֹהֵיֶכֶם חַֻקַּת עוָֹלָם לְדרתֵיֶכֶם בְֹּכֹל משְׁבֽתֵיֽכֶֽם" (ויקרא כג), מפסוק זה אנחנו למדים, שישנו איסור לאכול מהתבואה החדשה, עד אשר יקריבו את קרבן העומר בט”ז ניסן. איסור זה נוהג רק בחמשת מיני הדגן: חיטה, שעורה, שיבולת שועל, שיפון וכוסמין.
בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה התבואה החדשה מותרת לאחר שהקריבו את קרבן העומר. בירושלים, שידעו מתי בדיוק הקריבו, יכלו לאוכלה מיד אחר ההקרבה, ובמקומות הרחוקים, מחצות היום, כיוון שעד אז בוודאי הקריבו אותו. ובזמן הזה שאין בית מקדש, כל יום ט”ז אסור, ובי”ז התבואה מותרת, ובחו”ל שחוגגים שני ימים טובים ,התבואה אסורה עד ליל י”ח בניסן (רמב”ם מאכ”א י ב).
יום רביעי – ה אדר
כל תבואה שנוצרה והשרישה באדמה לפני הקרבת העומר, קרבן העומר מתיר אותה, ויותר אין עליה שם ‘חדש’, אף על פי שעוד לא נקצרה, וכל תבואה שהשרישה רק אחר הקרבתו, מוגדרת ‘חדש ,’ואסורה עד הקרבת העומר של השנה הבאה (רמב״ם מאב״א י ד).
בארץ ישראל התבואה בדרך כלל נזרעת זמן רב לפני חג הפסח, כך שלאחר חג הפסח, תבואת הארץ מותרת באכילה, ואין עליה שם חדש ,כיון שעבר עליה ט”ז בניסן.
יום חמישי – ו אדר
למרות שאיסור חדש הוא מהמצוות התלויות בארץ, כלומר שהן חובת קרקע, שנינו במשנה בסוף מסכת ערלה: "החדש אסור מן התורה בכל מקום", וכך נפסק להלכה, שאיסור חדש נוהג אף בחוץ לארץ (שו”ע יו”ד רצג ב).
איסור חדש נוהג אף בתבואה של גוים, ואם כן יוצא, שאין היתר לאכול משום תבואה שהשרישה אחר חג הפסח (שם ג).
הלכות מתנות עניים
יום שישי – ז אדר
"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְִצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְֹצֹר” (ויקרא יט,ט), מפסוק זה אנחנו למדים מצות עשה, להניח פאה מהיבול לעניים, שיבואו הם ויטלו לעצמם (רמב”ם מתנות עניים א א).
מצות פאה, אינה רק בתבואת השדה, אלא גם באילנות, ולמדים זאת ממה שנאמר בתורה: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַָיָּתוֹם וְלָאַלְמָָנָה יִהְיֶה” (דברים כד,כ), ופירשו חכמים: לא תפאר – לא תיטול תפארתו ממנו, כלומר אל תיטול את כל הפירות, שהם תפארת העץ, אלא תניח פאה (שם ב).
שבת – תרומה – זכור- ח אדר
חמישה תנאים נאמרו לחיוב פאה: דבר הנאכל, שלא יהיה מהפקר, גדל מהקרקע (להוציא כמהין ופטריות), נלקט בפעם אחת (להוציא עץ התאנה), רגילים לאחסנם זמן רב (להוציא ירקות).
יוצא אם כן, שרוב הירקות פטורים מפאה, למעט אלו שרגילים לאחסנם, כגון בצלים ושומים, וכן רוב פירות האילן פטורים מפאה, למעט: שקדים, אגוזים, תמרים וכיוצא בהם.
