כו  טבת

זיתים שעושים מהם שמן, לא מפרישים מהם בעודם פרי אלא רק לאחר גמר המלאכה שלהם, שהוא לאחר סיום הכנת השמן, וההפרשה תהיה מהשמן. אולם זיתים שנועדו לכבישה, מעיקר הדין אפשר להפריש לפני הכבישה, כיון שגמר מלאכתם הוא איסוף הפירות, אך ראוי להפריש לאחר הכבישה אם ניתן לעשות כן.

אם קנה זיתים לכבישה מגוי, מעיקר הדין הם פטורים מתרו”מ, כיון שגמר המלאכה היה אצל הגוי. ויש מחמירים להפריש לאחר הכבישה ללא ברכה.

כז  טבת

ענבים שמיועדים לעשיית יין, גמר המלאכה שלהם וחיוב ההפרשה הוא רק לאחר גמר עשיית היין והוא בסינון החרצנים והקליפות בסיום תסיסת היין. בענבי יין, אם הפריש מהם תרו”מ בעודם ענבים, חוזר ומפריש מהם רקלאחר גמר מלאכת היין.

ענבי מאכל שהפריש מהם תרו”מ בעודם ענבים, ולאחר מכן שינה דעתו והחליט לעשות מהם יין, נפטרו בהפרשה הראשונה.

כח  טבת

הקונה ענבים המיועדים לעשיית יין מגוי ועשה מהם יין, צריך להפריש תרומות ומעשרות לאחר סיום הכנת היין עם ברכה, שהרי מתחייב רק בגמר המלאכה וגמר המלאכה נעשה אצלו.

הקונה ענבי מאכל מגוי ועשה מהם יין, אינו צריך להפריש ממנו תרו”מ מפני שגמר מלאכתם היה אצל הגוי וע”כ נפטרו מהפרשה, בדומה למי שהפריש תרו”מ מענבי מאכל שגדלו אצל ישראל לאחר הקטיף ואח”כ נמלך ועשה מהם יין, שפטור מלהפריש על היין.

כט  טבת

פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שקצרה ודשה ועדיין לא זרה אותה ולא מרחה (עשה ערמה של תבואה), מותר לאכול מהן אכילת עראי עד שתיגמר מלאכתן, ולאחר גמר מלאכה אסור לאכול מהן עראי (רמב”ם מעשר ג א).

כל האמור הוא כאשר כוונתו למכרן בשוק, אבל אם הייתה כוונתו להוליכן לביתו, מותר לאכול מהן אכילת עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר (שם ב).

א  שבט – ראש חודש

אין הטבל נקבע למעשרות מן התורה עד שיכניסנו לביתו, שנאמר (בביעור מעשרות): “בערתי הקדש מן הבית”, ודווקא כשמכניסו דרך שער הבית או הכניסה הראשית, שנאמר: “ואכלו בשעריך”, אבל אם הכניס תבואתו דרך גג הבית או דרך כניסות אחוריות פטור מן התרומה ומן המעשרות מן התורה (רמב”ם מעשר ד א).

ישנם עוד שישה דברים הקובעים למעשר מדברי חכמים: החצר, והמקח, והאש, והמלח, והתרומה, והשבת. וכולם קובעים למעשר רק לאחר גמר מלאכתן (שם ג ג). שישה דברים אלו יתבארו לקמן.

ב  שבט

ביאור הדברים הקובעים למעשר: חצר – כניסת הפירות לבית קובעת למעשר מהתורה וכנ”ל, ומדברי חכמים גם החצר קובעת למעשר, ולכן אם הכניס הפירות לחצר דרך השער, נקבעו אף על פי שלא נכנסו לתוך הבית (רמב”ם מעשר ג ג, ד ז, שו”ע יו”ד שלא פג).

החצר הקובעת למעשר היא דווקא חצר המשתמרת, כלומר מקום שחפציו של אדם נשמרים בה או רשות פרטית שאין בני אדם נכנסים לשם ללא רשות בעל הבית (רמב”ם שם ד ח).

ג  שבט

המשך ביאור הדברים הקובעים למעשר: מקח – אדם הקונה פירות מהשוק או מגינתו של חברו, בזמן שמשלם לו מתחייבים הפירות בהפרשת תרומות ומעשרות ואסור לאכלם עד שיפריש. נתינת פירות במתנה אינה כמכירה ואינה קובעת למעשר (רמב”ם מעשר ג ג, שו”ע יו”ד שלא פג).

האש – אם בישל את הפירות או טיגן או צלה באש, חייב להפריש תרו”מ מדברי חכמים לפני האכילה אע”פ שלא הכניסם לבית (שם).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *