א. בישול אחר אפייה למעשה – למנהג המחמירים ואוסרים בישול אחר אפייה, יש שנזהרים מהכנסת חלה או קרוטונים אפויים שלא טוגנו בשמן עמוק למרק רותח בשבת, כל עוד המרק בחום של "יד סולדת" (שש"כ, פ"א, ע'. ויש שהחמירו שטיגון אינו נחשב בישול, וגם אחר טיגון יהיה אסור להכניסם למרק. עי' למשל בשו"ת שבט הלוי, ח"ז, סי' י"ב, ד') אמנם יש המקלים בזה כיון שכלי שני אינו מבשל (גמרא, ב"י).
ב. באופן פשוט, מי שאוסרים בישול אחר אפייה, אוסרים גם אפייה וצלייה אחר בישול (מג"א, או"ח שי"ח, י"ז; משנ"ב שם, מ"א). ולמנהגם, אסור לקחת בשבת דבר שנתבשל ברוטב או במרק, ולאפות או לצלות אותו ללא נוזל. אך במקרה שהוא מתכוון רק לחמם את המאכל, ולא שייצלה ממש וישתנה טעמו, כתבו הפוסקים שמותר לחמם דבר שנתבשל ברוטב גם בלי הרוטב (אגלי טל, אופה, ט'; ועי' בביאורים שם, י"ח; ובחזו"א, או"ח, סי' ל"ז, י"ד, בסופו).
א. מיחזי כמבשל – חכמים גזרו על תבשיל שהתבשל כל צרכו, ואסרו להניח אותו על גבי האש בשבת, למרות שאין בו איסור בישול מדאורייתא (על פי הגדרים שלמדנו לעיל). זאת, משום שהמניח תבשיל על האש נראה כמבשל בשבת (רשב"א, שבת מ':, "ומכל מקום מסתברא…"; ר"ן, שם, י"ט. בדפי הרי"ף; ויש שהזכירו בעניין זה גם חשש לחיתוי בגחלים, שנתייחס אליו בהמשך).
ב. לכן, אסור בשבת להניח תבשיל על כיריים, או להכניס אותו לתנור, גם אם הוא מבושל כל צרכו, כיוון שהוא נראה כמבשל. אך באופן שאינו דרך הבישול הרגילה, לא גזרו חכמים. ולכן מותר להניח תבשיל בסמוך לאש או למקור חום, כיוון שאינו נראה כמבשל (שו"ע, או"ח שי"ח, ט"ו; משנ"ב שם, ס"ק צ"ב). וכן אם יש סיר המונח על גבי האש מערב שבת (באופן המותר, כפי שנבאר להלן), מותר בשבת להניח מעליו סיר נוסף עם תבשיל המבושל כל צרכו. כיוון שאין זו דרך הבישול הרגילה, הוא אינו נראה כמבשל (שו"ע, או"ח רנ"ג, ה').
א. שימוש בפלטה בשבת – הפוסקים בדורות האחרונים נחלקו לגבי חימום על פלטה חשמלית, האם גם במצב זה שייכת גזירת חכמים משום שנראה כמבשל. יש שכתבו שלא מקובל לבשל על פלטה, והיא נועדה רק לחמם דברים שהיו כבר מבושלים, ועוד, ששמה מעיד עליה "פלטת שבת", ולכן אין מראית עין של מבשל בהנחת תבשיל על הפלטה בשבת. ויש שכתבו שכיון שהפלטה הינה מקור חום וניתן לבשל עליה, ועוד שכך נוהגים לעתים רחוקות, גם בהנחה עליה ישנה נראות של בישול (שש"כ, פ"א, ל'; שו"ת אור לציון, ח"ב, פ"ל, אות י"ג, ובהערה שם, בתחילתה; ילקוט יוסף, שבת ג', דין בישול אחר בישול, אות נ"ד; ועי' שם, בהערה ס"ה).
ב. לשיטת המחמירים, אסור להניח בשבת עצמה תבשילים על פלטה חשמלית כדי לחממם, גם אם הם כבר מבושלים. הפתרון הוא להניח על הפלטה צלחת הפוכה, תבנית אפייה וכדומה, ולהניח את התבשיל על הצלחת ולא ישירות על הפלטה. כך הוא אינו נראה כמבשל כיון שממעט בזה את כח הבישול (שש"כ, פ"א, מ"ד; ועי' שם בהערה קכ"ו. יש שכתבו שלשיטת החזו"א זה לא יועיל, ועי' במקורות בהערה הנ"ל).
א. גזירת שהייה וחזרה – חכמינו ז"ל גזרו מספר גזירות נוספות לגבי הנחת תבשילים על האש בשבת, גם במצבים בהם אין חשש משום מלאכת מבשל. ראשית, חכמים אסרו להניח מאכלים על האש ביום שישי, לפני שבת, ולהשאיר אותם על האש בשבת. זו נקראת גזירת "שהייה". בנוסף, חכמים אסרו להחזיר בשבת עצמה תבשיל שהיה על האש והוסר ממנה (גם את התבשיל כבר מבושל ואין בו איסור בישול, על פי הגדרים שלמדנו לעיל). זו נקראת גזירת "חזרה" (עי' שבת ל"ו:; וע"ע במשנ"ב, בהקדמתו לסימן רנ"ג).
ב. חז"ל גזרו על שהייה וחזרה מחשש שהאש תיחלש, ומתוך הרגל יבואו לחתות בגחלים כדי לחזק את האש, ויעברו על איסור דאורייתא של הבערת אש בשבת (שבת ל"ד:, למעלה; רמב"ם, הל' שבת, פ"ג, ג'; ועי' בתוס', שבת ל"ו:, ד"ה לא).
א. באילו תבשילים גזרו על שהייה – גזירת שהייה נאמרה רק לגבי תבשיל שאינו מבושל מספיק, בו יש חשש שיבואו לחתות בגחלים בשבת כדי להגביר את האש ולמהר את בישולו. אך בתבשיל שכבר התבשל לא גזרו חכמים, ומותר להשהותו על אש מערב שבת. והפוסקים נחלקו באיזה תבשיל בדיוק התירו (עי' במשנ"ב, בהקדמתו לסימן רנ"ג).
ב. לכתחילה, נפסק בשו"ע שמותר להשהות תבשיל על גבי אש מערב שבת רק אם הוא מבושל לגמרי, והוא "מצטמק ורע לו". כלומר, כל חימום נוסף מזיק לו. אך יש שהקלו והתירו להשהות אפילו תבשיל שאינו מבושל לגמרי, אלא רק "כמאכל בן דרוסאי" – כלומר שהתבשיל מבושל ברמה כזו שניתן לאכול אותו כך בשעת הדחק. וכן נהגו בקהילות רבות למעשה (שו"ע ורמ"א, או"ח רנ"ג, א'; ועי' בילקוט יוסף, שבת א', רנ"ג, א'; ובהערה שם. נציין שיש היתר נוסף ב"קדירה חייתא", כלומר תבשיל בשר חי שאינו מבושל כלל ובו לא חששו לחיתוי, כיון שלסעודת ליל שבת הוא לא יספיק להתבשל גם אם יחתו בליל שבת, ועד הבוקר הוא יתבשל בוודאות גם ללא שום חיתוי. וע"ע בשו"ע שם).
א. באיזו אש גזרו על שהייה וחזרה – לגבי גזירות שהייה וחזרה, חכמינו ז"ל חילקו בין סוגים שונים של תנורים שהיו בימיהם, ובין חומרים שונים שהשתמשו בהם להסקת התנור. העיקרון הבסיסי הוא שגזרו בכל מצב שיש בו חשש לחיתוי בגחלים (עי' שבת ל"ו:, ושם ל"ח:; שו"ע, או"ח רנ"ג, א'-ב'; ובמשנ"ב שם, ס"ק י"ט, וס"ק כ"ב).
ב. בנוסף, חז"ל לא גזרו על שהייה וחזרה אם עשו מעשה המסיר את החשש לחיתוי בגחלים, או המגלה שאין בכוונתם לחתות. לכן, אם גרפו את הגחלים כך שאין חשש שיבואו לחתות בהם בשבת, או החלישו אותם ע"י שפיזרו עליהם עפר, ובכך גילו שאין בכוונתם לחתות, אין איסור של שהייה וחזרה (שבת ל"ו:; שו"ע, או"ח רנ"ג, א'-ב'). והפוסקים כתבו היתר נוסף, על ידי הנחת כיסוי ברזל על כל האש (כף החיים שם, ס"ק י"א. לא הארכנו כאן בכל הפרטים למעשה, כיוון שחימום באמצעות גחלים אינו מצוי במטבח הביתי של ימינו. מי שמשתמש בשבת בתנור המוסק על ידי גחלים, או שהוא מחמם אוכל על גבי מדורה וכדומה, ראוי שישאל רב או שיעיין במקורות בפרטי הדינים. ולגבי אמצעי החימום המצויים בימינו, עי' להלן).
א. שהייה בכיריים ותנור בימינו – באמצעי החימום המצויים בימינו איננו משתמשים בדרך כלל בגחלים, כך שלכאורה אין חשש לחיתוי. עם זאת, בכיריים שיש בהן אש גלויה כתבו הפוסקים שהגזירה עדיין שייכת. וכן הדין בתנור וכדומה, כיוון שגוף החימום נחשב כאש (למקורות ולהרחבה בענין זה, עי' בפנה"ל, שבת, פ"י, י"ד; ובהערה 13 שם).
ב. למעשה, אם רוצים להשהות תבשיל על כיריים או בתנור, הפתרון הוא לשים כיסוי מתכת וכדומה בין האש או גוף החימום לתבשיל. בנוסף, לכתחילה יש לכסות את הכפתורים, באופן שיהיה היכר ולא יטעו להגביר או להנמיך את האש בשבת. וכל זה יועיל רק כדי להשהות תבשיל על גבי הכיריים או בתנור מערב שבת. אך בשבת עצמה אסור להשתמש בכיריים או בתנור בכל מקרה, משום שנראה כמבשל (שו"ת אגרות משה, או"ח, ח"א, צ"ג; שש"כ, פ"א, כ', ובהערה ס"ג; שו"ת אור לציון, ח"ב, י"ז, א'-ד'; ילקוט יוסף, שבת א', סימן רנ"ג, ה'-ח'. ועי' בפוסקים הנ"ל, שיש להיזהר מחששות שונים בזמן פתיחת התנור בשבת כדי להוציא ממנו את האוכל, כגון הפעלת התרמוסטט של התנור. לפתרון בעיה זו נועד "מצב שבת" הקיים בתנורים מסוימים בימינו).
א. שהייה על פלטה – לגבי פלטה חשמלית של שבת, רוב הפוסקים כתבו שלא נאמרה בה גזירת שהייה. זאת, משום שהיא אינה משמשת לבישול בדרך כלל, וגם משום שאין בה אפשרות להגביר או להנמיך את החום. (וכן משום שגופי החימום של הפלטה גם כך מכוסים). ולכן מותר ביום שישי להניח תבשילים ישירות על הפלטה, ללא כיסוי, ולהשהות אותם עליה בשבת (שש"כ, פ"א, ל'; ילקוט יוסף, שבת א', סימן רנ"ג, א'; מעיקר הדין, כפי שלמדנו, מותר להשהות על הפלטה גם תבשילים שאינם מבושלים כל צרכם. אך למעשה, ראוי להשאיר על הפלטה רק תבשיל המבושל כל צרכו, מחששות שונים – עי' בשש"כ שם, סעיף ע"ב. לגבי הנחת תבשילים על פלטה בשבת עצמה, זה תלוי בהבנת גזירת "מיחזי כמבשל", ועי' לעיל שכבר הבאנו דין זה. לגבי תבשיל שהוסר מהפלטה ורוצים להחזירו בסמוך, לפני שהתקרר, בכך שייכים דיני גזירת "חזרה" אך כיוון שזה לא מצוי, לא הארכנו בכך. ועי' בשו"ע, או"ח רנ"ג, ב'; ובשש"כ, פ"א, י"ט-כ"ג).
ב. מיחם חשמלי – לגבי מיחם מים חשמלי, כתבו הפוסקים שיש להקפיד להרתיח את המים שבו לפני שבת (שש"כ, פ"א, מ"ו, ובהערה קל"ז. ובכל אופן אין להוסיף למיחם כזה מים בשבת עצמה, כפי שראינו לעיל לגבי דוד חשמלי. ולגבי להפעילו בשבת ע"י שעון שבת מערב שבת עיין צי"א ח"ז סי' טז-יח שמתיר, ולכתחילה נכון שירתיח המים מע"ש ויתלה פתק על הלחצן שכתוב עליו 'שבת קדש').
א. גזירת הטמנה – לסיום הדיון בגזירות חכמים לגבי חימום אוכל בשבת, נזכיר את גזירת הטמנה. הטמנה היא כיסוי של תבשיל חם מכל צדדיו, כדי לשמור על החום שלו. בשבת עצמה, חכמים גזרו ואסרו כל הטמנה, שמא יטעו ויחממו תבשיל בשבת כדי להטמינו. בערב שבת, חכמים אסרו להטמין בדבר המוסיף הבל, כדי שלא יטמינו בגחלים ויבואו לחתות בהם בשבת (שבת ל"ד.-ל"ד:, לפי גרסת רש"י. ועי' ברמב"ם, הל' שבת, פ"ד, ב'-ג'; ובמ"מ שם). אך מותר בערב שבת להטמין תבשיל חם בדבר שאינו מוסיף הבל, כלומר בדבר שרק משמר את החום ואינו מוסיף חום בעצמו.
ב. חכמים מנו דוגמאות לדברים המוסיפים הבל, שאסור לטמון בהם בערב שבת, כגון: פסולת של זיתים, סיד ומלח, תבן ועשבים לחים. חכמים גם מנו דוגמאות לדברים שאינם מוסיפים הבל, ומותר לטמון בהם בערב שבת: בגדים, כרים וכסתות, גיזי צמר, פירות ונסורת (שבת, פ"ד, משנה א'; שו"ע, או"ח רנ"ז, ג').
א. הטמנה על גבי גוף חימום – כשמניחים סיר מכוסה בבגדים על גבי אש (או כל מקור חום), למרות שהבגדים אינם מוסיפים הבל מחמת עצמם, הם מוסיפים הבל מכוח האש שתחתיהם. לכן, אסור גם בערב שבת לכסות סיר עם תבשיל בבגדים, ולהניח אותו על גבי הפלטה. אמנם איסור זה שייך רק כאשר הכיסוי נוגע בסיר עצמו (שו"ע, או"ח רנ"ז, ח').
ב. הטמנה במקצת – נחלקו הפוסקים האם איסור הטמנה הינו גם כאשר הבגד המונח מכסה מקצת הסיר (שו"ע רנג א, רנז ח) או דווקא כאשר הוא עוטף את כולו (רמ"א רנג א, שועה"ר ס"ס רנט, ח"א כלל ב סי' ה, קצוה"ש עא יג. וצריך שהחלק המגולה יהיה ניכר, שש"כ הע' רלג). כמו כן נחלקו האם שייך איסור הטמנה כאשר ישנו הפסק בין הסיר למקור החום (יבי"א ו לג). למעשה, מותר יהיה להניח בגד או מגבת על סיר שמונח על הפלטה, אם הבגד אינו עוטף את הסיר מכל צדדיו. וזה מותר אף בשבת עצמה, כיוון שאין כאן הטמנה כלל (למנהג אשכנזים, כיון שהטמנה במקצת איננה הטמנה, מ"ב רנג סקס"ט, ולמנהג הספרדים, כיון שמכסה הפח של הפלטה חוצץ בין הסיר למקור החום, או מפני שאין איסור הטמנה במוסיף הבל כשאין חשש חיתוי. הספרדים מצד הדין מקלים יותר ומתירים לעטוף אפילו את כל הסיר מע"ש, אמנם לעניין לכתחילה הם מחמירים יותר, שטוב שהבגדים כלל לא ייגעו בסיר, כפשט שו"ע, עי' יבי"א הנ"ל, ואם בכל זאת נצרכים לכך טוב שלא יכסו את כל הסיר, אול"צ יז י).
א. תרמוס – פוסקי הדור האחרון דנו האם בהכנסת מים חמים לתרמוס יש בעיה של הטמנה. ולמעשה רוב הפוסקים התירו (משום שהתרמוס הוא כלי שני, ואינו הכלי שהמים התחממו בו; וכן משום שאין זו דרך הטמנה. ועי' שו"ת מנחת שלמה תניינא, סימן י'; שו"ת אגרות משה, או"ח, ח"א, צ"ה; שו"ת אור לציון, ח"ב, י"ז, אות י"א).
ב. סיר לבישול איטי – הפוסקים דנו גם באיסור הטמנה בסיר לבישול איטי (המכונה "קראק פוֹט"). מדובר בסיר חרס, אותו מכניסים לתוך מתקן שמורכבים בו גופי חימום חשמליים. יש שחששו בסיר זה לגזירת הטמנה, ויש שהקלו. וכל אחד ינהג כפסק רבותיו (עי' שו"ת מנחת שלמה תניינא, סימן י"ב, ט'; שו"ת שבט הלוי, ח"ט, נ"ב-נ"ג. האוסרים החמירו גם כאשר יש מעט אוויר בין גופי החימום לסיר, כל עוד זו דרך השימוש הרגילה. לשיטת המקלים, כדי לפתור בעיה של גזירת שהייה, נכון להקפיד שהתבשיל יהיה מבושל מערב שבת לפחות כמאכל בן דרוסאי. וכן ראוי לכסות את הכפתורים. וע"ע בפס"ת, או"ח רנ"ז, י"ג).
א. מגיס – איסור בישול בשבת אינו רק בהנחת תבשיל על גבי האש, אלא בכל פעולה שנועדה לקדם ולסייע לתהליך הבישול. כך אסור מדאורייתא להגיס בשבת, כלומר לערבב תבשיל באמצעות כף וכדומה (ביצה ל"ד.; רמב"ם, הל' שבת, פ"ח, ד'). וחכמים אסרו כל הכנסה של כף לתוך התבשיל, שמא יבוא להגיס. ולכן אסור בשבת להוציא אוכל באמצעות כף מתבשיל שאינו מבושל כל צרכו, כל עוד הוא חם (רמב"ם, הל' שבת, פ"ג, י"א; ועי' מ"מ שם; שו"ע, או"ח שי"ח, י"ח).
ב. אסור מדאורייתא להניח בשבת מכסה על סיר שעומד על גבי האש, ובו תבשיל שאינו מבושל כל צרכו. זאת, משום שהכיסוי מסייע לשמירת החום ומאיץ את הבישול (שו"ע, או"ח רנ"ד, ד'. ונחלקו האחרונים בתבשיל שאינו מבושל כל צרכו שהוסר מהאש, האם מותר לכסות אותו בזמן שהוא עוד רותח. ולמעשה ראוי להחמיר. עי' ביאור הלכה, או"ח רנ"ז, בסוף סעיף ד'; שש"כ, פ"א, מ"א).
א. מגיס אחר בישול – מעיקר הדין, מותר להגיס בתבשיל שנתבשל כל צרכו, שכן אין בו איסור בישול. וכן נפסק בשו"ע. אך הרמ"א כתב שלכתחילה ראוי להחמיר ולא להגיס גם בתבשיל שנתבשל כל צרכו. וכן הסכימו פוסקי ספרד למעשה (שו"ע ורמ"א, או"ח שי"ח, י"ח; שו"ת רב פעלים, ח"ג, או"ח, מ"ד). הסיבה להחמיר היא משום שהמגיס נראה כמבשל, וכן מחשש שיבוא להגיס גם בתבשיל שאינו מבושל כל צרכו (פס"ת, או"ח שי"ח, נ"ז).
ב. ישנם מנהגים שונים עד כמה נזהרים בהגסה בתבשיל המבושל כל צרכו. יש שהחמירו רק בהגסה ממש, ורק בזמן שהתבשיל על האש (ילקוט יוסף, שבת ג', דין מגיס, מ"ג). ורבים החמירו יותר ונהגו כלל לא להכניס כף לתוך סיר בזמן שהוא עומד על גבי האש. וגם לאחר שהוסר מהאש, יש המקפידים שלא להגיס ולערבב ממש. אבל ניתן להוציא אוכל באמצעות כף מסיר שהוסר מהאש, גם בעודו רותח, אם התבשיל מבושל כל צרכו. (בפוסקים הוזכר מנהג מחמיר יותר, שלפיו הדרך היחידה להוציא תבשיל מסיר רותח היא בהטיית הסיר ושפיכה ממנו אך למעשה לא נהגו להחמיר עד כדי כך. ועי' משנ"ב, או"ח שי"ח, ס"ק קי"ז; ביאור הלכה שם, ד"ה אף; שש"כ, פ"א, ל"ח; וע"ע שו"ת אור לציון, ח"ב, ל', אות ט"ו).
א. בישול בכלי ראשון – "כלי ראשון" הוא הכלי שבו התבשל התבשיל על גבי האש, ולאחר מכן הוסר מעל גבי האש. כל עוד התבשיל חם בחום של "יד סולדת" (40-45 מעלות צלזיוס) יש בו איסור בישול מדאורייתא (שבת מב א, במשנה בסוף העמוד; רש"י שם, ד"ה לא יתן. להרחבה, עי' אגלי טל, אופה, באורים, אות כג).
ב. לכן, אסור להגיס או להכניס כף לכלי ראשון, אם התבשיל שבו אינו מבושל כל צרכו (שו"ע או"ח שיח יח; ולגבי הגסה בתבשיל המבושל כל צרכו, ראה בהלכות לעיל). וגם אם התבשיל שבסיר מבושל, אסור להכניס לכלי ראשון מאכל אחר שאינו מבושל כל צרכו. וכן יש להיזהר שלא להוסיף תבלינים לכלי ראשון, כל עוד לא ידוע שהם כבר מבושלים (שו"ע שם סע' ט; ועי' במ"ב שם ס"ק עא בסופו).
א. בישול בכלי שני – "כלי שני" הוא כלי שהעבירו אליו תבשיל מכלי ראשון. בגמרא מופיע: "כלי שני אינו מבשל". כלומר, אין איסור בישול בשבת, אפילו בתבשיל חם, לאחר שיצא מהכלי שבושל בו והועבר לכלי אחר (שבת מ ב; וכן גם במשנה, שבת מב א-מ"ב ב). הראשונים הסבירו שבכלי ראשון יש איסור בישול כיוון שגם הכלי עצמו התחמם על האש והוא מחזק את החום של התבשיל. אבל בכלי שני, הכלי עצמו קר ומקרר את התבשיל החם. לכן אין בו אסור בישול (תוס', שבת מ ב, ד"ה ושמע).
ב. לכן, מותר להכניס כף ולערבב בכלי שני, גם אם המאכל שבו אינו מבושל כל צרכו (ועי' פס"ת, או"ח שיח, הערה 518). ובעיקרון מותר להכניס לכלי שני מאכל, אף על פי שאינו מבושל, ואפילו אם התבשיל עדיין חם. אולם למעשה נהגו להחמיר בכך, כיוון שיש מהראשונים והאחרונים שחששו לאיסור בישול גם בכלי שני, כפי שנבאר להלן.
א. החששות בכלי שני – למרות הכלל הבסיסי שכלי שני אינו מבשל (שבת מ ב) למדנו במשנה שישנם כמה מאכלים יוצאי דופן שהם 'קלי בישול' (דג קוליס האספנין) כלומר שדי להם בחום מועט בכדי לבשלם, ואותם מאכלים גם כלי שני מבשל. ונחלקו הפוסקים האם כיוון שאיננו בקיאים אילו מאכלים מתבשלים בקלות ואילו לא, מספק, נחוש לכל המאכלים שמא הם מקלי הבישול, מלבד בשר שור, תבלינים מים ושמן (שהוזכר במפורש בחז"ל שאינם מקלי הבישול) או שרק מה שהוזכר שהוא מקלי הבישול נחוש לו וכן מה שידוע ככזה (לדוגמא: ביצה) ותו לא. כמו כן היו מהאחרונים שהזכירו חששות נוספים לגבי בישול בכלי שני (עי' חיי אדם, חלק ב'-ג', כלל כ', ד'; שחשש שיש חום מסוים שבו גם כלי שני מבשל. ועי' מג"א, או"ח שי"ח, ס"ק ט"ו; שכתב שבמצבים מסוימים יש בכלי שני חשש של "מיחזי כמבשל").
ב. למעשה מנהג האשכנזים להחמיר בכלי שני, מלבד מה שמפורש שמותר (כנ"ל) ומנהג הספרדים להקל, מלבד מה שידוע שהוא מתבשל בקלות (המחמירים: היראים סי' רעד, "ואין בישול…", רמ"א או"ח שיח ה, ט"ז סק"ח, מג"א ס"ק י"ח. משנ"ב שם ס"ק מב,סה. שער הציון שם, ס"ק ס"ח. ועי' שש"כ, פ"א, נ"ט, ובהערה קע"ד. המקלים: כך עולה מסתימת הגמרא שבת מ ב, וסתימת הראשונים, שו"ע שיח ה ע"פ מג"א סקי"ט ומ"ב סקמ"ג, גינת ורדים כלל ג סי' ג, ועיי' במנו"א ח"ב פ"י יט-כא שהאריך בזה טובא. למעשה, הרבה מהספרדים נהגו לכתחילה להחמיר גם באלו שנחלקו הפוסקים לגביהם האם הם מקלי הבישול, כגון עלי תה).
א. עירוי מכלי ראשון – גם בדברים שמותר לשים בכלי שני, ההיתר הוא דווקא להכניס אותם לתבשיל שכבר נמצא בכלי שני. אבל אסור להניח דבר שאינו מבושל בכלי שני, ולשפוך ישירות עליו תבשיל רותח מכלי ראשון, שכן עירוי ישירות מכלי ראשון מבשל (שו"ע, אוח שי"ח, י'). לכן, אסור לשים מים קרים בכלי שני, ולשפוך ישירות עליהם מים רותחים מכלי ראשון. ואם שופך מעט מים חמים לתוך הרבה מים קרים, כך שהמים הקרים יתחממו קצת אך לא יגיעו לחום של יד סולדת, מותר (ועי' שו"ע ורמ"א, או"ח שי"ח, י"א-י"ב; ומשנ"ב שם, ס"ק ע"ח, וס"ק פ"ב-פ"ד).
ב. בעקבות דין זה, יש מהפוסקים שכתבו שכאשר ממלאים כוס ריקה במים חמים ממיחם וכדומה, צריך לוודא שהכוס יבשה לגמרי ואין בה טיפות מים שיתבשלו. ויש שהקלו וכתבו שמספיק לנער את הכוס ממים, ואם נשארו בה אחר כך עוד טיפות בודדות אין בכך איסור. (ואם אלו טיפות של מים שהיו רותחים והתקררו, רוב הפוסקים הסכימו שניתן להקל, ע"י צירוף הסוברים שאין בישול אחר בישול בלח. עי' שו"ת אגרות משה, או"ח, ח"א, צ"ג; שו"ת אור לציון, ח"ב, פ"ל, י'; שש"כ, פ"א, פ"ג, ובהערה רמ"ו; שו"ת יביע אומר, ח"ד, או"ח, ל"ג; שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ג, מ'; שו"ת שבט הלוי, ח"ז, מ"ב, אות ב').
א. דבר גוש – יש מהפוסקים שכתבו שמאכל העשוי כגוש, כיחידה מוצקה ומגובשת, אינו מתקרר בכלי שני, וצריך להתייחס אליו תמיד כאילו הוא בכלי ראשון. זאת, כיוון שהוא אוצר את החום בתוכו, ופחות מושפע מדפנות הכלי הקר. לכן, בדברים כמו חתיכת בשר או תפוח אדמה, כל עוד הם רותחים, יש להיזהר שלא להוסיף עליהם תבלינים שאינם מבושלים (מג"א או"ח שיח סקמ"ד, מ"ב סקס"ה). ויש שנהגו להקל בכך (ד"מ יו"ד קה ד, חת"ס שם צה, שו"ת אור לציון, ח"ב, פ"ל, ט"ז; ובהערה שם כתב שכך מנהג בני ספרד).
ב. מצקת – הפוסקים התלבטו כיצד להתייחס למצקת. מצד אחד, התבשיל התבשל בכלי ראשון, ומעבירים ממנו אל המצקת, כמו לכלי שני. מצד שני, המצקת נכנסת לתוך הכלי הראשון ממש, ומתחממת בתוכו. למעשה, מספק, נכון להחמיר במצקת עצמה ולהתייחס לתבשיל שנמצא בה כאילו הוא עדיין בכלי ראשון (מ"ב, או"ח שי"ח, ס"ק פ"ז) ולאחר ששפך את התבשיל מהמצקת לקערה, כתבו האחרונים שניתן להקל ולהתייחס אל הקערה ככלי שלישי (עי' שו"ת מנחת יצחק, ח"ה, קכ"ז, ג'; וע"ע פס"ת, או"ח שי"ח, מ"ג).
א. כלי שלישי – הפוסקים דנו האם יש הבדל בין כלי שני לכלי שלישי. יש שטענו שאין ביניהם הבדל. ויש שכתבו שבכלי שלישי ניתן להקל, ולשים בו גם דברים שאינם מבושלים. (עי' ב"ח, או"ח שי"ח, אות ז', "וכתב עוד…"; פרי מגדים שם, אשל אברהם, ס"ק ל"ה; חזו"א, או"ח, סימן נ"ב, י"ט). ולמעשה, כל אחד ינהג בשאלה זו כמנהג רבותיו (ספרדים הנוהגים להחמיר בכלי שני לגבי אותם שנחלקו לגביהם האם הם מקלי הבישול, יכולים להקל בכלי שלישי).
ב. בישול אחר בישול בלח, בכלי שני – לגבי תבשיל נוזלי שהתקרר, ראינו לעיל שמתייחסים אליו כדבר שאינו מבושל (למנהג האשכנזים והספרדים). למרות זאת, בכלי שני, כתבו הפוסקים שניתן להקל. כלומר, מותר לשים תבשיל נוזלי שהתקרר בכלי שני בעודו רותח (מ"ב או"ח שיח סקכ"ג ; שו"ת אור לציון ח"ב ל יא; שש"כ א א). דין זה יכול לסייע בהכנת תה בשבת. המתירים בישול בכלי שלישי יכינו את התה בכלי שלישי, וכן נהגו רבים. אך למחמירים בכלי שלישי, הפתרון הוא להכין תמצית תה ביום שישי, שבה התה כבר מבושל. ואז בשבת ניתן לערבב את התמצית עם מים חמים בכלי שני. (ויש להיזהר שלא לערות על תמצית קרה מים רותחים ישירות מכלי ראשון. וע"ע מ"ב, או"ח שיח, ס"ק נ"ט).
א. מלאכת גוזז – אב המלאכה השנים עשר הוא הגוזז את הצמר. כל חיתוך של צמר או שער בשבת, מכל בהמה או חיה, אסור משום גוזז. תספורת וגילוח של אדם הן תולדות של מלאכת גוזז, ואסורות בשבת מדאורייתא. וגם גזיזת ציפורניים אסורה בשבת מדאורייתא, משום שהיא תולדת גוזז (רמב"ם, הל' שבת, פ"ט, ז'-ח').
ב. מדאורייתא, אסור לתלוש שערות ולגזוז ציפורניים רק באמצעות כלי. ומדרבנן אסור לתלוש שערות וציפורניים גם ביד, וגם באמצעות השיניים (שבת צ"ד:; שו"ע, או"ח ש"מ, א'; משנ"ב שם, ס"ק ב').
א. תסרוקות בשבת – אסור לסרק את השיער בשבת, כיוון שהסירוק מביא לתלישת שערות, האסורה משום מלאכת גוזז. וכתבו הפוסקים שאסור בכלל להשתמש במסרק, גם אם זה בעדינות. אך מותר להעביר את היד בשערות. ובמברשת ששערותיה רכות, כך שאינה תולשת שערות, מותר לסדר את השיער בעדינות. ויש שנהגו לקחת מברשת עם שערות רכות ולייחד אותה לשימוש בשבתות בלבד (שו"ע, או"ח ש"ג, כ"ז; משנ"ב שם, ס"ק פ"ז).
ב. אסור לקלוע צמות בשבת, וגם אסור לפרק צמות שהיו קלועות לפני כן. (פעולות אלו נאסרו משום מלאכת בונה וסותר. שבת צ"ה א; שו"ע, או"ח ש"ג, כ"ו). נחלקו הפוסקים האם מותר לעשות בשבת "שביל" בשיער, כשעושים זאת בחוזקה ובצורה מקצועית, מחשש שיתלשו שערות (שו"ע ורמ"א שם; משנ"ב שם, ס"ק כ"ו). ומותר בשבת לסדר את השערות ביד, לקשור אותן בסרט או בגומי, ולשים בשיער סיכה או קשת.
א. מלאכת מלבן – אב המלאכה השלושה עשר הוא מלבן, כלומר ניקוי של הצמר לאחר שגזזו אותו. כל כיבוס של בגדים אסור בשבת מדאורייתא, משום מלאכת מלבן (רמב"ם, הל' שבת, פ"ט, י'-י"א).
ב. שרייתו זהו כיבוסו – אסור בשבת להרטיב בגד במים, משום שזו חלק מפעולת הכיבוס. בלשון חז"ל: "שרייתו זהו כיבוסו" (זבחים צד ב). נחלקו הראשונים, האם אסור להרטיב בשבת רק בגד מלוכלך, או שאסור להרטיב גם בגד נקי. למעשה, עיקר ההלכה היא שאין איסור בהרטבת בגד נקי. ולכתחילה ראוי להחמיר ולא להרטיב בגדים בשבת כלל (שו"ע ורמ"א, או"ח ש"ב, ט'; משנ"ב שם, ס"ק מ"ו-מ"ח). וכל זאת במים מעטים. אך אין להרטיב כל בגד במים מרובים, שלא יבוא לידי סחיטה.
א. שרייה בדרך לכלוך – רבינו תם פסק שאסור להרטיב בגד בשבת רק כאשר הרטבת הבגד במים נעשית בדרך של ניקוי. אבל בדרך של לכלוך, כגון אדם שנרטבו ידיו והוא רוצה לנגב אותן בבגד, אין בכך איסור. אך יש ראשונים שחלקו על רבינו תם (להרחבה במחלוקות הראשונים הזו, וכן במחלוקת מההלכה הקודמת, לגבי הרטבת בגד מלוכלך": עי' בתוס', שבת קי"א ב, בראש העמוד; במקורות בב"י, או"ח ש"ב, ט'-י'; ובמשנ"ב שם, ס"ק ל"ט).
ב. למעשה, מעיקר הדין אין בעיה להשתמש במגבת בשבת, כפי שרגילים בימות החול. ולכתחילה ראוי לנער את הידיים ממים לפני הניגוב, ולהשתמש במגבת רק עבור הטיפות המעטות שנותרו על הידיים (שו"ע ורמ"א, או"ח ש"ב, י'; משנ"ב שם, ס"ק מ"ט).
א. כיבוס בעור – איסור כיבוס לא נאמר רק בבגד העשוי מבד, אלא גם בעור. אבל דין "שרייתו זהו כיבוסו" נאמר רק בבד, ולא בעור. ולכן מותר לשטוף נעלי עור שהתלכלכו במים, כדי להסיר מהם בוץ וכדומה. אבל אסור לשפשף אותם כדי להוריד את הלכלוך (זבחים צ"ד:; שו"ע, או"ח ש"ב, ט'; משנ"ב שם, ס"ק מ"ב. וע"ע בשו"ת שבט הלוי, ח"ה, ל"ז, אות א', שדן האם בכיבוס עור יש איסור דאורייתא).
ב. כיבוס בחומרים סינתטיים – הפוסקים בדורות האחרונים התלבטו מה הדין בחומרים סינתטיים, כגון ניילון, פלסטיק ועוד. למעשה, נראה שיש להבחין באיזו צורה הם עשויים. לגבי אריג או בד העשוי מחוטים וסיבים סינתטיים, יש להתייחס אליו כבגד ממש, ואסור אף להרטיב אותו במים. אולם לגבי ניילון ופלסטיק העשויים כיריעה רכה, כגון מפות ניילון, יש להתייחס אליהם כעור. ולכן אסור לשפשף ולכבס מפת ניילון בשבת, אך מותר לשטוף אותה במים. (ועי' שו"ת שבט הלוי, ח"ה, ל"ז, אותיות ב'-ג'; שו"ת ציץ אליעזר, ח"ה, י'; שו"ת אור לציון, ח"ב, פכ"ד, ו'; שש"כ, פט"ו, ו'-ט'; פס"ת, או"ח ש"ב, כ"ג).
א. שטיפת כלים – אין כל איסור כיבוס בכלים, בין אם הם עשויים מעץ, זכוכית, מתכת, חרס או פלסטיק (משנ"ב, או"ח ש"ב, ס"ק מ"א). ולכן מותר לשטוף כלים בשבת, ואף לשפשפם בכוח. ומותר גם להשתמש בסבון כלים נוזלי. (שש"כ, פי"ב, ח'. ועי' שו"ע, או"ח שכ"ג, ט'-י'. וכל זאת, במצב שאין בשטיפת הכלים בעיה של הכנה מקודש לחול, כגון ששוטף כלים מסעודת הערב לשימוש בהמשך השבת). וכן מותר לשטוף שיש, שולחנות וכסאות, וכדומה. (לאחר השטיפה, אין לנגב מים רבים במגבת או סמרטוט, כיוון שיש חשש שיבוא לסחוט, כפי שהזכרנו לעיל. אך מותר להשתמש במגבת המיוחדת לניגוב כלים. ועי' שו"ע, או"ח ש"ב, י"ב; משנ"ב שם, ס"ק נ"ט).
ב. שימוש בספוג – אסור להשתמש בשבת במטלית או ספוג לשטיפת כלים. ויש איסור גם בהרטבה שלהם במים, וגם בסחיטה שלהם. וכן אין להשתמש בצמר פלדה. אך יש מתירים להשתמש בסקוץ' מחומר סינתטי, שאין בתוכו ספוג, אם הסיבים שלו מרווחים (שש"כ, פי"ב, י"א-י"ב. וכיום יש ספוגים מסיליקון לשטיפת כלים, שהשימוש בהם אף קל יותר).
א. סחיטת בגדים – סחיטה היא אחת מפעולות הכיבוס, ולכן סחיטת בגד מהמים הספוגים בו היא תולדה של מלאכת מלבן, ואסורה בשבת מדאורייתא (רמב"ם, הל' שבת, פ"ט, י"א). ויש להיזהר ולא לטלטל בגדים או סמרטוטים הספוגים במים, שלא יבוא לידי סחיטה (רמ"א, או"ח ש"א, מ"ו). וכן בשימוש במגבונים של תינוקות בשבת, יש להיזהר שלא לסחוט את המגבונים, ושלא לנגב בהם בחוזק, שלא יבוא לידי סחיטה. (ויש שהחמירו וכתבו שלא להשתמש במגבונים בשבת בכלל. עי' שש"כ, פי"ד, ל"ז, ובהערה שם; שו"ט שבט הלוי, ח"י, נ"ח. הצעה: ניתן מע"ש להוציא מספר מגבונים, לסחוט אותם היטב ולהכניסם חזרה לאריזה שישמרו על הלחות, כעת יהיו מותרים בשימוש בשבת לכל הדעות כיון שבודאי לא יבואו לידי סחיטה).
ב. תליית כביסה – אסור לתלות בגד רטוב לייבוש בשבת, מפני מראית העין, שהרואה יחשוב שכיבסו בשבת. וכיוון שיש בידנו כלל, שכל שגזרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, לכן אסור יהיה לתלות כביסה לייבוש גם במקומות שאף אדם לא עשוי לראותה, כגון חדרים פנימיים, מחסן, מקלט וכדומה. אך מותר להשאיר לייבוש כביסה שהייתה תלויה מערב שבת (שו"ע, או"ח ש"א, מ"ה).
א. כיבוס בלי מים – איסור כיבוס מדאורייתא הוא דווקא ניקוי באמצעות מים (רש"י, שבת קמ"א א, ד"ה מבפנים). ומדרבנן אסור לשפשף בגד בחוזקה גם ללא מים, בכדי להסיר ממנו לכלוך או כתם, משום שזה דומה למלבן (עי' שו"ע, או"ח ש"ב, סעיף ה' וסעיף ז'; משנ"ב שם, ס"ק ל"ב-ל"ג). וכן אין לנער בגד בחוזקה בשבת, כדי להסיר ממנו אבק או לכלוך. (ויתכן שיש בניעור איסור דאורייתא. ויש שהקלו בכך, ובפרט בשינוי כלאחר יד. עי' שבת קמ"ו ב-קמ"ז א; רש"י ותוס' שם, ד"ה המנער; שו"ע ורמ"א, או"ח ש"ב, א'; משנ"ב שם, ס"ק ו'; ביאור הלכה שם, ד"ה לחוש).
ב. מותר בשבת להסיר ביד נוצות וחוטים שנתפסו בבגד. וכן מותר לגרד בציפורן או בסכין לכלוך שנדבק לבגד, או להסירו באמצעות סמרטוט יבש, בנחת בלי לשפשף (שו"ע שם, סעיף ז' וסעיף ט'; רמ"א, סעיף א'; משנ"ב, ס"ק ל"ד. ויש שהחמירו כאשר לא יישאר כל כתם או סימן בבגד, שאין להסיר הלכלוך, משום שאז זה דומה למלבן. עי' מ"ב שם, ס"ק ל"ו).
א. מלאכת מנפץ – אב המלאכה הארבעה עשר הוא מנפץ, כלומר סירוק הצמר וחביטה עליו כדי לעשותו כחוטים, שניתן יהיה לטוות אותם. איסור מנפץ שייך גם בפשתן, ובחומרים נוספים שעושים מהם סיבים וחוטים (רמב"ם, הל' שבת, פ"ט, י"ב; ועי' רש"י, שבת עג א, ד"ה המנפצו; פיהמ"ש לרמב"ם, שבת, פ"ז, ב').
ב. מלאכת צובע – אב המלאכה החמישה עשר הוא צובע, כלומר צביעה של צמר, פשתן, חוטים ובגדים. האיסור שייך בכל חומר שניתן לצבוע אותו, כך שגם צביעה של עץ, חרס ועוד אסורה מדאורייתא משום צובע. (רמב"ם, הל' שבת, פ"ט, י"ג. לפי הרמב"ם שם, רק צביעה שמתקיימת אסורה מדאורייתא. ועי' חיי אדם, ח"ב, כלל כ"ד, א').
א. צביעה במאכלים – הראשונים כתבו שאין איסור צובע במאכלים. ולכן, מותר לערבב תרכיז של מיץ עם מים, לטבול לחם לבן ביין אדום, ולהוסיף לתבשיל תבלין שיתן לו צבע, כגון כורכום (שו"ע, או"ח ש"כ, י"ט. וכמובן שיש להיזהר שלא לעבור על מלאכות נוספות, כגון בישול, אם התבשיל רותח). ובעירוב של משקים, יש שכתבו שלכתחילה ראוי לתת קודם את המשקה הצובע, כגון התרכיז, ורק אחר כך להוסיף את המים. (ויש שהחמירו ואסרו צביעה במאכלים. וראוי לחשוש ולהחמיר אם כל כוונתו רק לשנות את צבע המאכל, ולא את טעמו. ועי' חיי אדם, ח"ב, כלל כ"ד, ה'; משנ"ב, או"ח ש"כ, ס"ק נ"ו; שש"כ, פי"א, ל"ט; ילקוט יוסף, שבת ג', סימן ש"כ – צובע, ט'-י').
ב. כשאוכלים מאכל שמשאיר צבע, צריך להיזהר שלא לנגבו על הבגד או על המפה, כדי שלא לעבור על איסור צובע. הפוסקים כתבו שבשעת הדחק יש מקום להקל, משום שאינו מתכוון לצבוע, ומשום שזו דרך לכלוך ולא דרך צביעה. ובמפית נייר, שהשימוש בה הוא חד פעמי, יש מקום להקל אף לכתחילה (שו"ע, או"ח ש"כ, כ'; משנ"ב שם, ס"ק נ"ז וס"ק נ"ט; שש"כ, פי"ד, כ"א).
א. איפור בשבת – אסור להתאפר בשבת, משום מלאכת צובע. האיסור כולל כל איפור על הפנים והעיניים, וכן אודם וכדומה ששמים על השפתיים. ואסור לשים לק על הציפורניים בשבת, משום צובע. (שבת צ"ד ב -צ"ה א; שו"ע, או"ח ש"ג, כ"ה; שש"כ, פי"ד, ס"ג-ס"ה. התנאים נחלקו האם באיפור יש איסור דאורייתא משום צובע, או שזה רק איסור מדרבנן. ועי' ביאור הלכה, או"ח ש"ג, בסעיף כ"ה). ובאיפור של אבקה שאינו נדבק ממש לפנים, כגון פודרה, יש מהאחרונים שהתירו להשתמש בו בשבת, אם אינו מתקיים זמן רב (שו"ת יביע אומר, ח"ו, או"ח, ל"ז. וכיום יש בשוק סוגי איפור רבים המבוססים על אבקה ללא כל שמנונית, והם מותרים לשימוש בשבת לשיטות המקלים ובלבד שיפזרו אותם על עור פנים נקי ויבש, ללא שום קרם או משחה הגורמים לאבקה שתידבק אליהם. בנוסף, נציין שקיימים היום סוגי איפור שמחזיקים זמן רב, ואפילו 24 שעות, כך שניתן להתאפר לפני שבת והאיפור יחזיק מעמד לאורך השבת).
ב. אם אינו מתכוון לצבוע, אין איסור בלכלוך של הגוף בצבע. ולכן אין בעיה באכילת מאכלים שמשאירים צבע על הידיים ועל הפנים. ורק יש להקפיד שלא ללכלך בגדים, כפי שראינו לעיל (מ"ב, או"ח ש"כ, ס"ק נ"ח; ועי' שער הציון, או"ח ש"ג, ס"ק ס"ה)
א. מלאכת טווה – אב המלאכה השישה עשר הוא טווה, כלומר עשיית חוטים מצמר או מפשתן. וגם עשיית חוטים משיער או מגידים אסורה בשבת משום טווה (רמב"ם, הל' שבת, פ"ט, ט"ו).
ב. מלאכות מיסך, עשיית בתי נירין – אב המלאכה השבעה עשר הוא המיסך, כלומר סידור ומתיחת חוטי השתי לקראת האריגה. אב המלאכה השמונה עשר הוא העושה שני בתי נירין, כלומר סידור החוטים במסגרת של האורגים (שבת, פ"ז, משנה ב'; פיהמ"ש לרמב"ם שם). קליעה של נפה או סל, שיש בהם רווח של אוויר בין חוט לחוט או בין קנה לקנה, היא תולדה של מלאכת עשיית בתי נירין, ואסורה בשבת מדאורייתא (שבת קה א; רמב"ם, הל' שבת, פ"ט, ט"ז).
א. מלאכת אורג – אב המלאכה התשעה עשר הוא האורג שני חוטים. אריגה היא הכנסת חוטי הערב בין חוטי השתי, כדי לעשות אריג. וכל אריגה וקליעה של חוטים אסורה בשבת מדאורייתא, משום אורג (רמב"ם, הל' שבת, פ"ט, י"ז-י"ט. גם קליעה של שערות תלושות לצמה אסורה משום אורג. אך בשערות המחוברות לגוף אין איסור אורג, והיא אסורה משום בניין, כפי שהזכרנו לעיל. ועי' תוס', שבת צ"ד:, ד"ה וכי; מג"א, או"ח ש"ג, ס"ק כ').
ב. מלאכת פוצע – אב המלאכה העשרים הוא הפוצע שני חוטים, כלומר פרימה של חוטי הערב מתוך חוטי השתי. (רמב"ם, הל' שבת, פ"ט, כ'. מדאורייתא האיסור הוא רק כאשר הפרימה היא בדרך תיקון, כדי לסייע להמשך האריגה. ועי' בהשגות הראב"ד שם, שפירש אחרת את מלאכת פוצע).
א. מלאכת קושר – אב המלאכה העשרים ואחד הוא קושר, כלומר חיבור של שני חוטים באמצעות קשר. לשיטת הרי"ף והרמב"ם, איסור קושר בשבת מדאורייתא הוא רק בקשר של אומן, כגון קשר הספנים, קשר סנפלינג. וחכמים הוסיפו וגזרו על כל קשר של קיימא, כלומר, קשר חזק המתקיים זמן רב, כיון שדומה בזה לקשר אומן. אולם לפי רש"י והרא"ש, בכל קשר של קיימא יש איסור מדאורייתא, גם אם הוא קשר של הדיוט. (שבת קי"א ב-קי"ב א; רמב"ם, הל' שבת, פ"י, א'; שו"ע, או"ח שי"ז, א').
ב. להלכה, אסור לקשור קשר של אומן בשבת, אפילו אם אינו של קיימא. וקשר פשוט, של הדיוט, אסור לקשור רק אם הוא קשור חזק באופן שעומד להתקיים זמן רב. יש שכתבו שרק קשר המתקיים לכל הפחות שבעה ימים מוגדר קשר של קיימא; ויש שכתבו שאפילו קשר שמתקיים יום אחד נחשב של קיימא. ולכל השיטות מותר לכתחילה לקשור בשבת קשר שאינו מתקיים אפילו יום אחד, אם אינו קשר של אומן. (רמב"ם שם, ב'-ג'; שו"ע ורמ"א שם; ועי' במשנ"ב שם, ס"ק ו', שכל עוד הקשר מתקיים פחות מ-24 שעות זה נחשב פחות מיום אחד).
א. חומרת הרמ"א בקושר – הרמ"א כתב שאיננו בקיאים מהו בדיוק קשר של אומן, ולכן יש להתייחס לכל קשר כפול בין שני חוטים כקשר של אומן. לשיטתו, אסור לקשור בשבת שום קשר כפול, אפילו אם הוא נועד להתקיים פחות מיום אחד. ובקשירה של חוט בודד עם עצמו (כפי שמקובל לעשות בראש חוטים שלא רוצים שייפרמו, למשל בציצית), אסור לשיטת הרמ"א לעשות אפילו קשר בודד. כיוון שהקשר מתהדק, יש לחשוש שהוא נחשב לקשר של אומן (רמ"א, או"ח שי"ז, א').
ב. למעשה, פוסקים רבים כתבו שעיקר הדין אינו כחומרת הרמ"א, ומותר לקשור בשבת קשר כפול, אם אינו מתקיים. ולכן יהיה מותר לקשור קשר כפול בחגורה, בבגד או במטפחת, אם כוונתו להתירו באותו יום. אך לכתחילה, ראוי להחמיר בכך. ובמקום צורך או צער, גם הרמ"א עצמו כתב שניתן להקל (חזו"א, או"ח, סי' נ"ב, ס"ק י"ז; ברכי יוסף, או"ח שי"ז, א'; ילקוט יוסף, שבת ב', סימן שי"ז, ח'. יש שחילקו בין חוטים דקים בהם אסור יהיה לקשור קשר כפול כיון שהוא קשר אמיץ מאד, לבין חוטים עבים שקשירתם לא מחזיקה מעמד זמן רב, כגון במטפחת, שמותר בהם קשר כפול, הגר"מ מאזוז).
א. עניבה – האמוראים נחלקו לגבי "עניבה", כלומר עשיית לולאות מהחוטים וקשירתן (כך שקצה החוט נשאר מחוץ לקשר, וניתן להתירו בקלות. נדגיש שאין הכוונה לקשר שעושים בעניבה בימינו, שהוא קשר של ממש, ועוד של אומן). להלכה, נפסק שעניבה אינה נחשבת לקשר. ולכן מותר לעשות עניבה בין שני חוטים בשבת. ומותר אף לעשות עניבה על גבי עניבה (שבת קי"ג.; שו"ע, או"ח שי"ז, ה').
ב. לגבי עניבה על גבי קשר, כפי שמקובל לעשות בקשירת נעליים (הקשר המכונה "קשר פרפר"), כתבו הפוסקים שדינה כקשר. לכן, אם הוא מתכוון שקשר כזה יתקיים זמן רב, אסור לעשותו בשבת. ואם הוא מתכוון להתירו באותו יום, כפי שמצוי בנעליים, מותר לקשור עניבה על גבי קשר בשבת. וזה מותר לכתחילה אפילו לשיטת הרמ"א, שכן בעניבה אין מקום לחשוש שהיא נחשבת למעשה אומן. (מרדכי, שבת, רמז שפ"ז; רמ"א, או"ח שי"ז, ה'; משנ"ב שם, ס"ק כ"ט).
א. מלאכת מתיר – אב המלאכה העשרים ושניים הוא המתיר, כלומר התרת קשר בין חוטים. כל קשר שאסור לקשור בשבת משום מלאכת קושר, אסור להתיר אותו בשבת משום מלאכת מתיר. לכן אסור להתיר קשר של אומן, או קשר של קיימא. אך קשר שאינו של קיימא, כפי שמותר לקשרו, כך מותר גם להתירו. (משנה, שבת קי"א:; רמב"ם, הל' שבת, פ"י, ז'; רמ"א, או"ח שי"ז, א'; ועי' בפרטי הקשרים השונים לעיל, במלאכת קושר).
ב. קשר עניבה שהסתבך ונעשה כקשר כפול, אם לא היה מיועד להתקיים זמן רב, מותר להתירו בשבת. וכן הדין בקשר נעליים (כלומר "קשר פרפר", שהוא עניבה על גבי קשר). אם מראש הוא התכוון להתירו באותו יום, מותר להתירו אפילו אם הקשר הסתבך. (משנ"ב, או"ח שי"ז, ס"ק כ"ג, בסופו).
א. מלאכת תופר – אב המלאכה העשרים ושלושה הוא התופר שתי תפירות, כלומר העברת חוט תפירה המחבר בין שני בדים. ואסור למתוח בשבת חוט תפירה שנפתח מעט, כדי להדק את החיבור בין הבדים שהוא עובר בהם, כי בכך עובר על איסור תופר מדאורייתא (שבת ע"ה.; רמב"ם, הל' שבת, פ"י, ט'; שו"ע, או"ח ש"מ, ו').
ב. בגד שיש בו חוט שעובר בלולאות וכדומה, מותר להדק את החוט או להרפות אותו בשבת. הידוק החוט לא נחשב לתפירה, כיוון שהחוט הזה הושחל במטרה למתוח ולהרפות אותו באופן תדיר. ואם מקובל לפעמים להשאיר את החוט מהודק לאורך זמן, אין להדקו בשבת (שו"ע, או"ח ש"מ, ז'; משנ"ב שם, ס"ק כ"ט).
א. סיכת ביטחון – פוסקים רבים אסרו לחבר בשבת חלקי בגד שונים באמצעות מחט או סיכת בטחון, אם הכוונה היא שהחיבור יתקיים לאורך זמן. ואם החיבור הוא זמני בלבד, רוב הפוסקים הקלו. ומותר לתחוב בשבת סיכת נוי בבגד, כיוון שהיא אינה מחברת בין בדים שונים. (משנ"ב, ס"ק כ"ז, בסופו; שו"ת אור לציון, ח"ב, פכ"ט, אות ה'. וע"ע בשו"ת יביע אומר, ח"ט, או"ח, ק"ח, אות קס"ח; שו"ת ציץ אליעזר, חי"ג, מ"ג; שש"כ, פט"ו, ע"ד, ובהערה רל"ז; פס"ת, או"ח ש"מ, אות כ"ה).
ב. כפתורים וכדומה – מותר לחבר בשבת חלקי בגד זה לזה באמצעות כפתורים, רוכסן או סקוץ'. בחיבורים אלו אין דרך תפירה כלל, ולכן מותר לסגור כפתור או רוכסן גם אם כוונתו שהחיבור יתקיים זמן מרובה (למשל בחיבור של כובע למעיל, שאמור להתקיים כל החורף). אולם יש מהפוסקים שהתירו רק כאשר החיבור הוא זמני, כפי שראינו בלולאות. (עי' שש"כ, פט"ו, ע"ח, ובהערה רמ"ו; ילקוט יוסף, שבת ה', סימן ש"מ – תופר ומתיר, אות ה'. בין המחמירים: שו"ת אז נדברו, ח"ז, סימן מ"ה, אות ג'; שו"ת שבט הלוי, ח"ג, נ"א).
א. הדבקה – הדבקה היא תולדה של מלאכת תופר, שכן גם היא נועדה לחבר בין שני גופים נפרדים ולעשותם לגוף אחד. ולכן הדבקת ניירות זה לזה אסורה בשבת מדאורייתא. וכל שימוש במדבקות אסור בשבת, משום תופר (רמב"ם, הל' שבת, פ"י, י"א; שו"ע, או"ח ש"מ, י"ד; ועי' בביאור הלכה שם, ד"ה ה"ז. ועי' בשש"כ, פכ"ח, אות ח', המקל בשימוש בדבקיות או סימניות, שההדבקה שלהן היא זמנית).
ב. תופר בנייר – אסור לחבר דפים בשבת באמצעות מהדק, משום תופר (שש"כ, פכ"ח, ז', בסופו). אך מותר לחבר דפים באמצעו סיכה משרדית וכדומה, משום שאין בכך דרך תפירה, כפי שראינו לגבי כפתור בבגד. וכן מותר להכניס דפים לקלסר, ולסגור את לולאות המתכת בשבת (ועי' שש"כ, פכ"ח, י"א; פס"ת, או"ח ש"מ, אות כ"ד).
א. טיטולים – הפוסקים דנו לגבי פתיחה וסגירה של טיטולים בשבת, האם יש בהדבקה זו איסור משום תופר. למעשה, מותר להחליף בשבת טיטול לתינוק, באופן הרגיל, כיוון שההדבקה היא רק זמנית. אך כשזורקים את הטיטול לפח בסיום השימוש בו, חלק מהפוסקים כתבו שאין להדביק ולסגור את הטיטול, כיוון שזו הדבקה שתתקיים לאורך זמן. (וכן הדין לגבי שימוש בתחבושות היגייניות בשבת. שש"כ, פט"ו, פ"ז; ועי' שם בסוף הערה רע"ג. וע"ע שו"ת אור לציון, ח"ב, פכ"ט, אות ו'; שו"ת ציץ אליעזר, חט"ז, ו'; שו"ת יחוה דעת, ח"ו, כ"ד. לגבי פתיחת המדבקה בתחילת השימוש בחיתול, ראו להלן, בדיני קורע).
ב. פלסטר – מלאכת תפירה לא נאמרה בגוף האדם. לכן מותר להדביק פלסטר על הגוף בשבת. ולכתחילה יש להשתדל שלא להדביק את קצות הפלסטר אחד על השני, או על בגד (פנה"ל, שבת, פכ"ח, אות ט'; ולדינים נוספים בתחבושות, ע"ע בשש"כ, פל"ה, כ"ב-ל').
Very good blog post. I certainly appreciate this website.
Keep writing!