כ סיון

• אדים במיקרוגל – השימוש במיקרוגל לבשר וחלב הינו חמור במקצת מהשימוש בתנור, ועל כן אין להשתמש במיקרוגל לשני המינים גם כשהמיקרוגל אינו בן יומו ואחד מהמינים עטוף בכיסוי. אולם בשעת הצורך כשהדבר נעשה שלא בדרך קבע, מותר לחמם בו מאכל מהמין הנגדי של המיקרוגל אם וכאשר המאכל עטוף בשני כיסויים (הליכות שלמה).

• אכן, יש מתירים להשתמש במיקרוגל אחד גם לבשר וגם לחלב כאשר דרך השימוש בו התדירה נעשית באופן שמכסים את המאכלים שמחממים בו בשני שכבות (פסקים ותשובות סימן צב). הכיסוי צריך להיות אטום לכניסת ויציאת אדים.

  כא  סיון

• המשך אדים במיקרוגל – מי שטעה וחימם מאכל חלבי לח שאינו מכוסה במיקרוגל בשרי שחיממו בו בשר עם רוטב ב 24 שעות האחרונות בלי כיסוי או להפך, נאסר המאכל והמיקרוגל. ואם הדבר נעשה לאחר 24 שעות מהחימום האחרון, נאסר רק המיקרוגל והמאכל מותר.

• הכשרת מיקרוגל (מבשרי לחלבי או להיפך) – ראשית צריך לנקות היטב את המיקרוגל. להמתין 24 שעות מהשימוש האחרון. להכניס לתוכו כלי מלא עם מים ולהפעיל על חום הכי גבוה למשך זמן ארוך יותר מהשימוש הרגיל. ויש שמצריכים בנוסף לערות מים חמים מכלי ראשון כגון קומקום פרווה על דפנות המיקרוגל (יזהר לעשות זאת רק כאשר המיקרוגל מנותק מהחשמל מחשש להתחשמלות).

כב סיון

• מגע בין כלים בשריים לחלביים – ישנו כלל הקובע שטעם לא עובר אלא על ידי נוזל. לכן, שני סירים חמים שאחד מהם בשרי ואחד חלבי שנגעו זה בזה כשהם חמים- אם אין ביניהם לחלוחית או רטיבות כלל, אין הם אוסרים זה את זה וגם המאכל שבתוכם יהיה מותר. אולם לכתחילה אסור לגרום להם לנגוע זה בזה כשהם חמים (רמ"א סימן צב). כמו כן- מגבת או מפה חלבית שנגעה בסיר בשרי חם ולהפך, אין הטעם החלבי שבלוע במפה או במגבת עובר לסיר וכן להיפך ולכן הכול מותר.

• מן האמור לעיל נלמד, שאם אדם שגג ואפה למשל עוגת גבינה בתבנית בשרית כאשר העוגה יש נייר כסף בין העוגה לתבנית (ואין רוטב בין התבנית לנייר הכסף), הרי שאנו רואים את העוגה שמונחת על הנייר כסף כמונחת בכלי ועל ידי זה הטעם החלבי שבה אינו עובר לתבנית ובדיעבד הכל כשר. אמנם אם העוגה הייתה מונחת על גבי נייר אפיה, נחלקו הפוסקים אם נייר זה נחשב 'הפסק' כמו כלי, ולכתחילה יש להחמיר.

 כג  סיון

• המשך מגע בין כלים בשריים וחלביים – כאשר יש הפסק נוסף של כלי או נייר כסף שמפסיק בין שני הכלים הבשריים והחלביים, יהיה מותר גם לכתחילה להצמיד אותם אחד לשני למרות ששניהם חמים. ולכן מותר להניח נייר כסף על גבי שיש או פלטה בשרית חמה ועליו להניח סיר חלבי חם.

• גם כאשר אחד הכלים אינו "בן יומו" (והוא ריק או שיש בו תבשיל פרווה) מותר לכתחילה להצמיד אותו לכלי מהמין ההופכי גם כששניהם חמים. לפי זה- פלטה בשרית שלא נגע בה בשר חם ב-24 שעות האחרונות (וכך הוא המצב בדרך כלל) יהיה מותר להניח עליה סיר חלבי חם גם ללא הפסק ביניהם, אולם למעשה מנהג ישראל להחמיר בכך ולא להניח אפילו סיר קר ישירות על שיש או פלטה מהמין הנגדי ללא דבר שיחצוץ ביניהם.

 כד  סיון

• כיריים חשמליות – בכלל ההיתר הנ"ל הוא גם השימוש בכיריים חשמליות העשויות ממתכת, שמקום הנחת הסירים בולט ומוגבה מעט משאר שטח הכיריים.

• אינדוקציה, כיריים חשמליות קרמיות (בהם מקום הנחת הסירים שווה בהם לשאר שטח הכיריים) – דינם חמור יותר מכיריים חשמליות או של גז וראוי להחמיר שלא להשתמש בהם לבשר וחלב אפילו בזה אחר זה (הגרמ"ש קליין. הליכות שלמה). בשעת הדחק כשאין לו כיריים אחרות, יניח איזה חוצץ (כגון נייר אלומיניום עבה או משטח סיליקון בין הכיריים) לסיר שמהמין ההופכי. אולם הנוהגים להקל להשתמש בכיריים אלו לבשר וחלב בזה אחר זה, יש להם על מה לסמוך ואין למחות בידם אם יקפידו על משטח נקי לפני השימוש למין הנגדי, והמומלץ שימתינו 24 שעות בין שני המינים (פסקים ותשובות סימן צב).

 כה סיון

• חצובה – יש שחששו להשתמש באותה חצובה לסירים בשריים וחלביים על פי הכלל שלמדנו לעיל, שלכתחילה לא מניחים לכלי בשרי וחלבי שייגעו זה בזה אפילו שאין נוזל ביניהם, אולם המנהג בפועל שאין חוששים לזה, בעיקר משום שהחצובות מתלבנות תמיד ע"י האש, ועוד כמה טעמים המובאים בספרי הפוסקים, אלא שאכן ראוי להקפיד לפני כל שימוש שיהיו החצובות נקיות מלכלוך של חלב או בשר.

• משחזת – מותר להשתמש באותה משחזת הן לסכינים בשריים והן לסכינים חלביים, ואע"פ שהסכין מתחממת בזמן ההשחזה, מכל מקום אין הטעם שבסכין עובר למשחזת בלא נוזל או רוטב כנ"ל, וגם אם הייתה בסכין שמנונית שנבלעה במשחזת, מכל מקום אין הטעם הבלוע בה עובר לסכין השנייה.

 כו סיון

• מכסה בשרי על סיר חלבי (או להיפך) – אדם שהניח בטעות מכסה בשרי נקי על סיר שמתבשל בו כעת תבשיל חלבי או להפך – אם המכסה איננו בן יומו התבשיל והסיר מותרים, אבל המכסה נאסר היות שהוא בלוע כעת מחלב ובשר וצריך הגעלה. אם בסיר החלבי מתבשל כעת מאכל פרווה, גם הכיסוי יהיה מותר בדיעבד, ואם גם הסיר החלבי (שמתבשל בו כעת פרווה) אינו בן יומו, יש מתירים במקרה הצורך (כגון שאין מכסה אחר בהישג יד) גם לכתחילה לכסותו במכסה שגם הוא אינו בן יומו מהמין השני.

• אם הניח בטעות מכסה בשרי שהוא בן יומו (קר) על סיר שמתבשל בו כעת תבשיל חלבי או להפך, הדין חמור יותר ואם אין בתבשיל החלבי פי שישים מגודלו של המכסה, הכל נאסר. אם יש בתבשיל פי שישים, הכל מותר ואת המכסה צריך להכשיר. אם בסיר הבשרי מתבשל כעת פרווה- הסיר והמכסה אסורים, ולגבי התבשיל יש לדון שמותר באכילה.

 כז  סיון

• המשך מכסה בשרי על סיר חלבי (או להיפך) – מי שבמהלך הבישול התעסק בדברים נוספים, ומבלי משים הסיר את המכסה מהסיר שמתבשל בו כעת בשר ובעודו חם הניח אותו על סיר חלבי קר או על השיש החלבי ולהפך, על אף שיש במכסה לחלוחית מהתבשיל הבשרי, מכל מקום הכול יהיה מותר.

• אם ראה שנפלו טיפות מהמכסה הבשרי על התבשיל החלבי, צריך הוא להסיר 'כדי קליפה' מחלק המאכל שעליו נפלה הטיפה, באם אכן ידוע לו היכן נפלה הטיפה.

 כח סיון

• כף בשרית בסיר עם תבשיל חלבי (או להיפך) – אדם שהכניס בטעות כף או מצקת בשרית בת יומה לתבשיל חלבי חם שנמצא בכלי ראשון (הכלי שבו בושל התבשיל) וכן להפך, צריך שיהיה בתבשיל פי שישים כנגד חלק הכף שנכנס בתבשיל ואז התבשיל מותר באכילה, אבל הכף צריכה הגעלה כיון שהיא בלועה כעת מבשר ומחלב (שו"ע יו"ד סימן צד. שיעור הנפח של כף רגילה הינו בין 3 ל 3.5 מ"ל. כך שבכמות של 210 מ"ל יש פי שישים כנגדה. שיעור הנפח של מצקת נע בין 10 ל 20 מ"ל, כך שבין 600 או ב 1200 מ"ל יש פי שישים כנגדה).

• כף בשרית בכלי שני עם תבשיל חלבי (או להיפך) – כאשר התבשיל הנגדי למין הכף נמצא בכלי שני והוא נוזלי וחם, כגון אדם שהכניס כף בשרית לכוס קפה חלבי, או כף חלבית לצלחת מרק בשרי, התבשיל והכלי שהוא מונח בו מותרים, אבל הכף (לכתחילה) צריכה הגעלה (שו"ע יו"ד קה ב).

כט סיון

• כף בשרית שאינה בת יומה בסיר עם תבשיל חלבי (או להיפך) – במקרה שהכף שנתחבה לתבשיל מהמין ההופכי לא הייתה בת יומה- התבשיל והכלי שהתבשיל מונח בו מותרים כיון שקיבלו רק טעם פגום מהבלוע בכף, אבל הכף אין להשתמש בה לחלב או לבשר ללא הגעלה (שהרי קבלה טעם טוב מבשר בזמן שהשתמשו בה לבשרי וכעת קבלה טעם טוב גם מהמאכל החלבי ובלוע בה כעת גם בשר וגם חלב) אמנם בדיעבד אם השתמש אינה אוסרת כיון שבלעה חלב כשלא היתה בת יומה (ריב"ש, שו"ע יו"ד צד ד).

• אף שמעיקר הדין מותר להשתמש בה למאכלי פרווה מ"מ המנהג להחמיר לכתחילה ולא להשתמש בה כלל ללא הגעלה (רמ"א שם ה).

 ל סיון

• כף בשרית שאינה בת יומה שתחבו אותה בסיר חלבי בן יומו שמתבשל בו כעת תבשיל (לח) פרווה – למרות שאין בתבשיל פי שישים כנגד הכף, לדינא הכל מותר. וכך פסק המחבר בשו"ע. אמנם לדעת הרמ"א נהגו להחמיר במקרה כזה בשני עניינים: א- את התבשיל יש להניח דווקא בכלי חלבי (או פרווה) ולא בכלי בשרי. ב- הכף הבשרית שאינה בת יומה נאסרת ואין להשתמש בה ללא הגעלה. וכתב בכף החיים שגם לספרדים ראוי להחמיר (כשמתאפשר) כדעת הרמ"א.

• כאשר יש בתבשיל פי שישים כנגד הכף- גם לדעת הרמ"א אין מקום להחמיר בכל זה. ועל פי רוב יש בכל תבשיל פי שישים כנגד כף סטנדרטית. אבל כנגד מצקת לא תמיד יהיה פי שישים בתבשיל כנגדה וצריך לוודא שאכן יש את השיעור הנ"ל.

 א תמוז

• כף בשרית בת יומה שהכניסוה לתבשיל (לח) פרווה שמתבשל בסיר חלבי שאינו בן יומו – לדעת המחבר הכל מותר, ולדעת הרמ"א יש להחמיר לאכול את המאכל בכלי בשרי (או פרווה) ולא בכלי חלבי, ואת הסיר שאינו בן יומו יש להגעיל. וגם בזה, אם יש במאכל פי שישים כנגד הכף, הכל מותר (כללו של דבר – כאשר אחד מהכלים בן יומו והשני אינו בן יומו, ואין בתבשיל הפרווה פי שישים כנגד אחד מהכלים, לדעת המחבר יש להתיר הכל. ולדעת הרמ"א, את התבשיל יש להניח רק בכלים שדומים לסוג הכלי שהוא בן יומו, ואת הכלי שאינו בן יומו יש להגעיל).

• כנ"ל כאשר המאכל הפרווה שמתבשל בסיר הינו דבר יבש (כגון אורז או פתיתים שלאחר שהמים התאדו מהם נעשו כגוש אחד יבש, וכן עוגה פרווה שנאפית בתנור בשרי או חלבי ותחבו בה כף או מזלג מהמין ההופכי לתנור ואחד מהם היה אינו בן יומו) – גם לדעת הרמ"א הכלים יהיו מותרים, משום שמאכל יבש שבלע טעם מכלי, אינו יכול להעביר את טעמו לכלי אחר ללא רוטב. אבל את המאכל יש להניח בכלי שהוא מאותו סוג של הכלי הבן יומו כדלעיל.

 ב תמוז

• שני כלים, חלבי ובשרי, שאינם בני יומם (עברו 24 שעות מהבישול) ומאכל פרווה – יש פוסקים שמתירים אפילו לכתחילה להשתמש בהם ביחד, כאשר הדבר נעשה שלא בדרך קבע (הגהות חכמת שלמה).

• דוגמא לדבר- לדבריהם יהיה מותר להשתמש עם מצקת בשרית שאינה בת יומה כדי להוציא בעזרתה מרק פרווה שמתבשל בסיר חלבי שאינו בן יומו וכן להיפך.

   ג תמוז

• נ"ט בר נ"ט (נותן טעם בן נותן טעם) – בשר (או חלב) כשר המתבשל בסיר כלשהוא, חום הבישול גורם לבשר להבליע טעם בדפנות הסיר. הטעם שנבלע בדפנות קלוש יותר מממשות הבשר עצמו, והוא נקרא 'טעם ראשון'.

• אם לאחר הבישול, תוך פחות מ- 24 שעות, בישלו בסיר זה מאכל פרווה, חום הבישול גורם לדפנות לפלוט את הטעם הבשרי ולהבליעו במאכל. אמנם הטעם שבלוע כעת במאכל הפרווה קלוש יותר מזה שהיה בלוע בדפנות, ונקרא 'טעם שני' (או 'טעם בן נותן טעם'), והטעם היוצא ממנו ייקרא 'נותן טעם בן נותן טעם', או בראשי תיבות 'נ"ט בר נ"ט'. בלשון העם נקרא מאכל כזה- 'בחזקת בשרי' (חולין קיא ב, שו"ע יו"ד סימן צה).

 ד תמוז

• המשך נ"ט בר נ"ט – למעשה מקובלות ג' דעות לגבי אכילת מאכל פרווה (לדוגמא פסטה) שבושל בכלי בשרי בן יומו (שכעת הפרווה הוא נ"ט בר נ"ט) עם מאכלי חלב או להפך: י"א שמותר אפילו לכתחילה לבשל או לאפות מאכל פרווה בכלי בשרי בן יומו, על דעת לאוכלו עם חלבי (שו"ת רשב"א, בדק הבית סי' צה, שו"ע יו"ד צה א ע"פ יביע אומר ח"ט יו"ד ד א) וי"א שלכתחילה אין לעשות כן, אולם בדיעבד, אם כבר התבשל או נאפה מותר יהיה לאוכלו עם מאכלי חלב. וכן להיפך (ר' ירוחם, שו"ע שם ע"פ הש"ך סק"ג, רמ"א שם סע' ב ע"פ היביע אומר הנ"ל)

• יש מחמירים שגם לאחר שהתבשל או נאפה אין לאוכלו לכתחילה עם מאכלי חלב, אמנם אם כבר התערבב עם חלב, מותר יהיה לאכול את התערובת בכל מצב (רמ"א שם ע"פ הש"ך הנ"ל. ישנה דעה נוספת פחות מקובלת למעשה, המיקלה בבישול בדיעבד אך מחמירה באפייה או צלייה אפילו בדיעבד – רש"ל ע"פ ספר התרומה. חשוב לציין: כל ההיתרים בנ"ט בר נ"ט מחמת שנקלש הטעם, הם במאכלים כשרים בלבד ['נ"ט בר נ"ט דהיתירא'] אמנם בטרף ['נ"ט בר נ"ט דאיסורא'] אפילו טעם קלוש אוסר, לכן סיר שבושל בו טרף ואחר כך מאכל כשר הוא נאסר, ר"ן, ש"ך יו"ד צד סקכ"ב).

 ה תמוז

• המתנה בין נ"ט בר נ"ט בשרי לחלבי – על אף שנחלקו הפוסקים בנוגע לאכילת מאכל פרווה שהתבשל בכלי בשרי בן יומו ('בחזקת בשרי') עם מאכלי חלב (או להיפך) בעת ובעונה אחת (כנ"ל) מכל מקום מוסכם שאין צריך להמתין כלל עד לאכילת מאכלי חלב, אלא מיד לאחר אכילתו של התבשיל פרווה שהתבשל בכלי בשרי מותר לאכול חלב.

• נ"ט בר נ"ט בכלי שאינו בן יומו (כעבור 24 שעות מהבישול) – כאשר מאכל הפרווה היה בסיר בשרי שאינו בן יומו, גם למחמירים (רמ"א יו"ד צה ב וסיעתו), אם כבר התבשל מותר לאוכלו עם מאכלי חלב, אך לכתחילה, אין לבשלו על דעת לאוכלו עם חלבי. אמנם גם לשיטתם, אם הרוב לא יהיה נ"ט בר נ"ט, מותר בכזה מקרה. לכן, מותר יהיה גם לשיטתם להמיס שוקולד וכד' בכלי בשרי בן יומו לצורך אפיית עוגה, למרות שמעוניין לאכול אח"כ את העוגה כולה עם מאכלי חלב, שהרי רק מיעוט מהעוגה (השוקולד) הוא 'בחזקת בשרי' ורובה פרווה גמור.

 ו תמוז

• המשך נ"ט בר נ"ט – לכל המנהגים, מותר להניח מאכל פרווה שבושל בסיר בשרי בכלי חלבי (רמ"א יו"ד צה ב). כמו כן, מאכל פרווה שהונח בכלי בשרי (ולא התבשל או נאפה בו) אף על פי שאחד מהם היה חם, המאכל או הכלי, מותר להוריד את המאכל ולאוכלו עם חלבי (ב"י צה בשם מצאתי כתוב, ש"ך סק"ו. אמנם אם שניהם היו חמים דין המאכל כאילו נצלה בכלי ויהיה אסור לשיטת המחמירים בנ"ט בר נ"ט ומותר למיקלים, שם).

• לכל המנהגים, מותר לאכול ולערבב מאכל פרווה שהתבשל בסיר בשרי עם מאכל פרווה שהתבשל בסיר חלבי (או נחתך בסכין חלבית) ולהפך. אלא שאם שני הכלים הם בני יומם, אין לעשות כן לכתחילה, דהיינו שאין לבשל לכתחילה בכלים הופכיים על מנת לערבב את המאכלים אחר כך באופן הנ"ל. ובדיעבד יש להתיר לכולם.

 ז תמוז

• נ"ט בר נ"ט במאכלים בלבד – תבשיל פרווה שהתבשל עם בשר או עם חלב ואח"כ התבשל בכלי פרווה (דוגמא: ביצים שהתבשלו עם בשר וקבלו טעם בשרי, ולאחר מכן חממו אותם בנפרד ללא הבשר בכלי פרווה) נחלקו הפוסקים האם הכלי נהפך להיות בשרי: יש הסבורים שכיון שרוטב ממשי של הבשר נבלע בתבשיל דין התבשיל כמו הבשר עצמו (הסבר: תבשיל הוא אוורירי ויכול לספוג רוטב בשרי ממש, בשונה מסיר שבישלו בו בשר, שדופנו עשויה מחומר דחוס ואין בה מקום לרוטב ממש רק 'טעם' בשר נבלע בה) ולדעתם הכלי נעשה בשרי. כלומר אין להקל כדין נ"ט בר נ"ט אלא רק כאשר הטעם הראשון נבלע בכלי והשני במאכל (משבצות זהב יו"ד צה סק"א, כה"ח סקי"א. אמנם ליד יהודה אפילו להיפך, כלומר טעם ראשון במאכל ושני בכלי נחשב נ"ט בר נ"ט).

• אמנם יש הסבורים שגם בין מאכלים בלבד יש דין נ"ט בר נ"ט, כיון שגם בתבשיל, הרוטב הבשרי שנבלע בו נקלש בטעם התבשיל בו הוא נבלע, ולכן הכלי הפרווה יישאר פרווה (פת"ש סק"א בשם שו"ת פני אריה, הליכות עולם חלק ז פרשת קרח). למעשה בדיעבד- ניתן להקל בזה שלא נעשה בשרי.

 ח תמוז

• נ"ט בר נ"ט בחריף – כללי נ"ט בר נ"ט בבישול משתנים כאשר מדובר במאכלים חריפים (בצל, שום, צנון וכדומה. מאכל מתובל לא נחשב חריף כי התבלין איננו הרוב, רמ"א יו"ד צה ב). הטעם לכך, כיוון שחריפות מעצימה טעמים (רמ"א יו"ד צה ב, וראה פת"ש סק"ד שיש חולקים). לכן, מאכל פרווה חריף שהתבשל או נצלה בכלי בשרי הרי הוא בשרי ממש, כיון שהחריפות שבו מגבירה את הטעם הבשרי שנפלט מהדפנות כאילו הבשר עצמו מתבשל בכלי ! (לדוגמא: בצל, שום או צנון וכדומה שטוגנו במחבת בשרית, אסור לאוכלם עם חלב כלל, כאילו התבשלו עם בשר ממש באותו הסיר, ואפילו כבר עירבבו אותם. ואם התבשלו בחלב צריך פי שישים מהטעם הבלוע בהם כדי להתירו. אמנם אם בושלו בהרבה מים או טוגנו בהרבה שמן עד שהחריפות אינה מורגשת בנוזל, משמע שהחריפות פגה מהם בחימום וגם הכלי לא יהפוך לבשרי).

• יש אומרים שחריף לא רק מעצים טעם טוב אלא גם משביח טעם שנפגם, ולכן גם דבר חריף שבושל בסיר בשרי אפילו שאינו בן יומו (לא בושל בו בשר ב24 שעות אחרונות) הופך להיות בשרי כאילו בושל עם בשר (התרומה, שו"ע יו"ד צו א בי"א, רמ"א שם סע' ג, ש"ך שם סק"ו). אמנם יש חולקים הסוברים שחריף רק מעצים טעם טוב ולא משביח טעם פגום (רמב"ם, שו"ע צו א בסתם, ובסע' ג).

 ט תמוז

• נ"ט בר נ"ט בתנור, מיקרוגל – המתירים (בדק הבית סי' צה) לאכול מאכל פרווה שבושל בסיר בשרי עם מאכלי חלב (או להיפך) כל שכן שיתירו לבשל בתנור בשרי בן יומו מאכל פרווה על מנת לאוכלו עם חלבי (דין תנור קל מסיר). והמחמירים (ש"ך, רמ"א צה ב) בסיר יחמירו רק בתנור בן יומו ובתבשיל נוזלי. אמנם כאשר מבשל בתנור שאינו בן יומו אפילו תבשילים נוזליים, וכן כשאופה מאכל יבש (כגון חלות או עוגיות) אפילו בתנור בשרי בן יומו, יש מקום להקל לכל המנהגים לאפותם בתנור לאוכלם עם חלבי.

• גם כאשר מאכל הפרווה מונח בתוך כלי מכוסה, מותר יהיה לכל הדעות לבשלו בתנור בשרי בן יומו, אפילו אם הוא לח או עם רוטב, על מנת לאוכלו לאחר מכן עם מאכלי חלב. כל זה נכון גם לעניין חימום במיקרוגל.

 י תמוז

• שני נ"ט (חלבי ובשרי) בנוזל – כלי חלבי וכלי בשרי נקיים בני יומם שהוכנסו יחד למים חמים שנמצאים בכלי ראשון, נחלקו השו"ע והרמ"א (יו"ד צה ג) האם הם נאסרים. השו"ע מדמה זאת לדין של נ"ט בר נ"ט. לשיטתו, המים אינם נחשבים חטיבה אחת, לכן, הטעם הראשון שבכלי הבשרי נפלט באזור אחד של המים ונהפך בהם לטעם שני בשרי, והטעם הראשון שבכלי החלבי נפלט באזור אחר במים ונהפך שם לטעם שני חלבי. אחר כך כששני הטעמים נפגשים במים שניהם כבר נ"ט בר נ"ט ואינם אוסרים זה את זה, וממילא גם לא את הכלים. אמנם גם לדעת השו"ע אין לעשות כן לכתחילה.

• לעומת זאת לשיטת הרמ"א אנו רואים את המים כחטיבה אחת, נמצא ששני הטעמים של הכלי הבשרי והחלבי נפגשים ישירות במים ('טעמים פוגעים') ואוסרים זה את זה (עוד לפני שהספיק כ"א מהם להיות במצב של טעם שני). כלומר המים נאסרים וממילא גם הכלים (אלא אם יש במים פי 60 כנגד אחד הכלים, או שאחד מהם אינו בן יומו, ואז יש להתיר את הכל).

 יא תמוז

• המשך שני נ"ט (חלבי ובשרי) בנוזל – תבשיל פרווה שהתבשל בכלי בשרי בן יומו והוכנסה אליו בעודו חם (יד סולדת) בטעות מצקת או כף גדולה חלבית בת יומה כך שאין בתבשיל פי שישים כנגד המצקת, לשיטת השו"ע (יו"ד צה ג) הכל יהיה מותר, אך אין לעשות כן לכתחילה.

• אמנם לשיטת הרמ"א התבשיל וכל הכלים נאסרו וצריכים הכשרה.

יב תמוז

• שני נ"ט (חלבי ובשרי) במוצק – תבשיל פרווה מוצק (כגון תפוחי אדמה מרוסקים) שהתבשל בכלי בשרי ובעודו חם הוכנסה אליו מצקת חלבית בת יומה- לשו"ע הכל מותר (כל טעם נבלע בפינה אחרת של התבשיל) ולשיטת הרמ"א הכלים מותרים ורק המאכל נאסר, אמנם לא כולו אלא רק 'כדי נטילה' (עובי 2 ס"מ, כדין 'צלי'), גם אם היה בו פי שישים כנגד המצקת או הכף.

• אמנם אם התבשיל מורכב מחלקים רבים (כגון אורז או פתיתים) גם לרמ"א במקרה הזה יש להתיר גם את המאכל וגם את הכלים (הסיבה לכך נעוצה בכלל שלמדנו- "שאין הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה ללא רוטב" ולכן לא שייך לומר כאן 'טעמים פוגעים').

 יג תמוז

• שני נ"ט (חלבי ובשרי) בתנור – תבנית חלבית בת יומה שאפו בה מאכל 'פרווה' בתוך תנור בשרי בן יומו, יש לצדד שאין כאן מצב של 'טעמים פוגעים' ולהתיר את המאכל ואת הכלים, וזאת מפני שיש כמה צדדים להקל בזיעה ולהחשיבה כטעם שני, בנוסף על הספק המובא לעיל אם יש לחוש בכלל לזיעה בתנורים שלנו. דין זה נכון גם אם המאכל הפרווה הוא חריף (באר חנוך- איסור והיתר עמ' קפו).

• עירוי בנ"ט בר נ"ט – מרק חם שנמצא בסיר בשרי בן יומו: לרמ"א (יו"ד צה ג) אין ליצוק אותו ישירות לתוך קערה חלבית בת יומה, ואם יצק, הקערה החלבית נאסרת בשיעור של כדי קליפה, אמנם האיסור והיתר הארוך (כלל לד דין יח – כג, הובא בש"ך שם סק"ו) מתיר לכתחילה (ונחלקו בדעת הש"ך עצמו, שהביא את תורת חטאת שהיקל בהפסד מרובה או בצורך גדול וחתם בדעת המשאת בנימין שהמחמיר אינו אלא מן המתמיהין, מחצית השקל הסתפק כמי פסק הש"ך, ולדעת הרב שמואל קידר זצ"ל הש"ך פסק להקל).

 יד תמוז

המשך עירוי בנ"ט בר נ"ט – אדם שעירה מים חמים מכלי ראשון פרווה כגון קומקום, על כלים בשריים וחלביים יחד (כשהם נוגעים זה בזה, חוות דעת סקי"א) נחלקו הפוסקים בדינו מקצה לקצה. יש שמתירים את הכלים אפילו אם היו שניהם מלוכלכים משאריות בשר וחלב (רמ"א יו"ד צה ג). ויש שאוסרים את הכלים אפילו כששניהם נקיים (פר"ח סקי"ז). ויש שהתירו בכלים נקיים ואסרו במלוכלכים (מהרש"ל, ט"ז סקי"ב, וש"ך סק"כ).

• למעשה – לכתחילה ראוי להחמיר אפילו בכלים נקיים להגעילם, ובמקום הפסד יש להקל. בהפסד מרובה יש להקל אפילו במלוכלכים ע"י המתנה של 24 שעות לפני שמשתמשים בהם בחם.

 טו תמוז

• 'עירוי הנזחל' בנ"ט בר נ"ט – אדם שעירה מים חמים על כלי בשרי ומשם זחלו לכלי החלבי או להיפך: יש הסבורים שדינו כמו בעירוי ישיר (כנ"ל) ויש הסבורים להקל ולהתיר במצב כזה בכל אופן.

• למעשה, בכלים נקיים יש להקל לגמרי. ובכלים מלוכלכים או שאחד מהם מלוכלך יש להחמיר להגעילם מכלי ראשון. וכלים שלא ניתן להכשירם, אפשר להסתפק בהמתנת 24 שעות לפי שמשתמשים בהם בחם.

  טז תמוז

• עירוי מברז – נחלקו הפוסקים כיצד לדון עירוי של מים חמים שיוצא מהברז: י"א כעירוי מכלי ראשון (שו"ת מנחת יצחק). וי"א כעירוי הנזחל (שו"ת ויען יוסף) וי"א כעירוי כלי שני (שו"ת אור לציון). ישנה עוד דעה שסוברת שאם המים הוחמו מכח דוד שמש לכל הדעות נחשבים כעירוי מכלי שני (פסקים ותשובות), ויש שלא מחלקים בזה (שו"ת שבט הלוי).

• למעשה, אדם ששטף כלי חלבי בכיור בשרי (או להיפך) במים חמים (יד סולדת) אם הכלי והכיור מלוכלכים בחלב ובשר, לכתחילה יש להחמיר ולהכשיר את הכלי החלבי ואת הכיור ע"י עירוי מים חמים. אבל במקרה הצורך ניתן להקל שלא נאסרים. ואם הכיור היה נקי, הכל מותר.

 יז  תמוז

• כיורים נפרדים לחלבי ובשרי – ישראל קדושים ומשתדלים לייחד כיור אחד לחלבי וכיור אחר לבשרי, עם מחיצה גבוהה ביניהם (לכל הדעות).

• כלים שמיועדים לשימוש "פרווה", מותר לכל הדעות להדיחם בכל אחד מהכיורים אפילו במים חמים, בתנאי שהכיור נקי משאריות בשר או חלב (יש המצריכים סקוצ' נפרד לפרווה. בדיעבד- גם אם הכיור היה מלוכלך, או שהשתמש עם סקוצ' בשרי, נשאר הכלי בחזקת פרווה).

 יח תמוז

• מטבח כיור אחד – כאשר ישנו רק כיור אחד לבשרי וחלבי יש אומרים שלכתחילה ידיחו כלים רק במים פושרים, וינקו את הכיור בין הדחת הכלים הבשרים לחלביים. אם צריכים להדיח במים חמים, יניחו כלי גדול (או רשת) בתוך הכיור (שלא ייגע בכיור) אחד לבשרי ואחד לחלבי, וידיחו בו (מנחת יצחק ח"ב סי' ק).

• אמנם לרוב הפוסקים זוהי חומרא יתירה ורשאי להדיח בכיור כרגיל, כאשר הכיור ללא כלים וללא שאריות של המין ההפוך (יחוה דעת לגר"י חזן ב יו"ד סי' ב, אגרות משה יו"ד א מב, מקוה המים ג יו"ד סי' יב, ילקוט יוסף פט פ. חלק מהטעמים: הטעם הבלוע בכיור פגום, לכמה ראשונים עירוי אינו מבשל, עירוי על הכלים הופך את המים לחום של כלי שני, ועוד שיש נ"ט שלישי, י"א שאין בעירוי כח להפליט ולהבליע, החומר שעשוי ממנו הכיור הוא דחוס וכמעט לא בולע).

 יט תמוז

• מדיח כלים לכלי בשר וחלב – יש פוסקים שהתירו שימוש במדיח אחד לכלי בשר וחלב בזה אחר זה, בתנאי שמנקים שאריות ומייחדים רשת נפרדת לבשרי ולחלבי (אגרות משה יו"ד ח"ג סי' י, הגר"מ אליהו [שו"ת הרב הראשי עמ' 96]. בדיעבד אם יש לו רק רשת אחת מותר ע"י שינקה אותה ויערה עליה רותחים, הגר"מ אליהו). ויש מי שהתיר גם שימוש משותף לכלי בשר וחלב ביחד במדיח אחד (שו"ת יביע אומר ח"י יו"ד ד, ילקוט יוסף). אולם יש שהורו לאסור את השימוש במדיח אחד לשני המינים גם כאשר משתמשים ברשתות נפרדות, בפרט במכונות בני זמננו (הגרי"ש אלישיב [אבני ישפה ג עה] הגר"ש וואזנר [קובץ מבית הלוי חלק א עמ' ל], ועוד. המחמירים מחמירים לכתחילה גם בכלי פרווה עם בשרי או חלבי אם יש שאריות, אמנם בדיעבד נשארו פרווה. ואם הכלים נקיים הם מתירים לכתחילה).

• גם למחמירים, אדם שכבר הדיח כלי בשר וכלי חלב במדיח אחד בזה אחר זה, בדיעבד אין הכלים נאסרים (וראוי להגעילם בעירוי כלי ראשון). ואם הדיח בבת אחת כלי חלב וכלי בשר בני יומם, יכשיר את המדיח (מנקים היטיב עם חומרי ניקוי, ממתינים 24 שעות, מפעילים על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה) ואת הכלים שניתן להגעילם, ואלו שלא, יש להקל שלא נאסרו.

 כ  תמוז

• חיתוך מאכל חריף – עד כה למדנו שבכדי להעביר טעם צריך חום שהיד סולדת בו. כעת נלמד על דרך נוספת להעביר טעם והיא על ידי חיכוך עם דוחק במאכל חריף. החותך מאכל חריף קשה (צנון, בצל וכדומה) בסכין, למרות שהוא צונן, דוחק הסכין והחריפות גורמים למעבר טעמים מהסכין למאכל ולהיפך (פליטה ובליעה) כאילו שניהם היו רותחים, ואם אחד מהם היה בשרי (או חלבי), לאחר החיתוך גם השני יהפוך לבשרי (או חלבי). (שו"ע יו"ד צו א, ב),

• דין זה נכון לא רק בחיתוך על ידי סכין אלא בכל כלי הנכנס במאכל החריף בכוח ובדוחק. לדוגמא, אם תחב במאכל החריף מזלג או קלף אותו במקלף או גרדו במגרדת ('פומפיה') או דך תבלינים במדוכה (שו"ע יו"ד צו ג), וכן המרסק מאכלים חריפים בבלנדר – בכל אלו המקרים הטעם שבכלי עובר למאכל ולהיפך.

 כא  תמוז

• חריף מעצים טעם – חריף לא רק מעביר טעם אלא גם מעצים טעם (לעיל נ"ט בר נ"ט בחריף), ולכן כאשר מאכל חריף מעביר או מקבל טעם הטעם לא נקלש ויורד דרגה (מנ"ט לנ"ט בר נ"ט) אלא נותר כמות שהוא.

• לכן החותך בצל בסכין בשרית בת יומה (חתכו בה תוך 24 שעות בשר רותח) הטעם הבשרי עובר לתוך הבצל באופן משובח והופך אותו לבשרי (ולא רק 'בחזקת בשרי'), וכן אם הבצל היה עם טעם בשר הוא הופך את הסכין לבשרית.

כב תמוז

• חריף משביח טעם – י"א שחריף לא רק מעצים טעם טוב אלא גם משביח טעם שנפגם, ולכן מאכל חריף שנחתך בסכין בשרית שאינה בת יומה (לא נחתך בה בשר רותח ב24 שעות אחרונות, ולכן הטעם הבשרי שבה נפגם) הוא בשרי כאילו נחתך בסכין בת יומה, כיון שהחריפות שבו משביחה את הטעם הבשרי הפגום שבסכין (התרומה, שו"ע יו"ד צו א בי"א, רמ"א שם סע' ג, ש"ך שם סק"ו)

• אמנם יש חולקים הסוברים שחריף רק מעצים טעם טוב ולא משביח טעם פגום, ולשיטתם מאכל חריף זה יישאר פרווה (רמב"ם, שו"ע צו א בסתם, ובסע' ג).

כג תמוז

• הגדרת מאכלים חריפים – מאכל שמרוב חריפותו רוב בני האדם נמנעים מלאכול ממנו הרבה כמות שהוא, ומשתמשים בו מעט מעט לטיבול, כתבלין, או שממתקים אותו בבישול (דוגמאות: צנון, שום, בצל, פלפל חריף, תבלינים חריפים כדוגמת זנגביל, פלפל שחור, פפריקה חריפה) נחשב כמאכל חריף. כמו כן גם מאכלים מלוחים מאד (הרינג), מרים מאד (אתרוג, זיתים חיים) או חמוצים מאד (לימון) דינם כחריפים (שו"ע יו"ד צו ב, ד, ורמ"א ועיין בנושאי כלים).

• כבוש בחריף – לא רק בחום או בדוחק חריף מעביר טעם אלא גם בכבישה, כלומר כאשר שהה בתוך כלי, או שהכלי שהה בתוכו 24 שעות הם מעבירים טעם זה לזה. לכן יש להימנע מלהניח מלפפון חמוץ או זיתים הכבושים במי מלח בתוך כלי בשרי כשידוע שבכוונתנו לאוכלם עם חלבי כגון בתוך טוסט וכד' (וכן להפך). אלא שבדיעבד- אם כבר התערבו עם מאכל חלבי- כל שלא עברו 24 שעות מהרגע שהונחו בכלי הבשרי, מותר יהיה לאכלם.

 כד תמוז

• משטח חיתוך – ישנם פוסקים שהזהירו שלא לחתוך מאכל חריף גם על משטח בשרי או חלבי אם כוונתו לאוכלו במין ההופכי למשטח. לדעתם דבר חריף שנחתך- אפילו ע"י סכין פרווה- על משטח או צלחת חלבית או בשרית, הרי שהוא נעשה חלבי או בשרי בהתאם למשטח שעליו נחתך (חכמת אדם).

• למעשה, נכון לכתחילה להיזהר בזה, אלא שבדיעבד יש להקל שלא נעשה החריף בשרי או חלבי ע"י המשטח (הגר"ש וואזנר. שו"ת ספר יהושע).

  כה תמוז

• המתנה לאחר מאכל חריף – למרות המבואר לעיל שמאכל חריף שהתבשל או נחתך בסכין בשרי נעשה בשרי, מכל מקום אדם שאכל מאכל חריף שנחתך או התבשל בכלי בשרי, אינו צריך להמתין שש שעות עד לאכילת חלבי.

• כמו כן, מי שנמצא בתוך שש שעות לאכילת בשר, יכול לאכול מאכל חריף שנחתך או התבשל בכלי חלבי (רעק"א, יד יהודה, שו"ת דעת תורה).

 כו תמוז

• תיקון מאכל חריף שנחתך בסכין בשרית או חלבית – נחלקו השו"ע והרמ"אכמה עמוק בולע המאכל החריף את הטעם הבשרי או החלבי שבסכין.

• לדעת השו"ע הטעם נבלע בו עד לשיעור של 'כדי נטילה' מהמאכל (עובי אצבע, כלומר כ-2 ס"מ ממקום החיתוך) לכן יכול 'לתקנו' על ידי שיסיר מהמאכל שכבה של 2 ס"מ משני צידי החתך, והמאכל יחזור להיות פרווה, עד שרשאי יהיה לאוכלו עם המין ההופכי (שו"ע יו"ד צו א).

 כז תמוז

• המשך – לדעת הרמ"א לכתחילה חוששים שמא חריף עם דוחק מבליע בכל המאכל, כמו בבישול, וכולו הפך לבשרי או חלבי.

• אמנם בדיעבד אם עבר ועירב אותו בתבשיל עם טעם נגדי (לדוגמא בצל שנחתך בסכין בשרית עם גבינה צהובה) אם הסיר כדי נטילה הכל יהיה מותר גם לדעת הרמ"א, ואם לא הסיר כדי נטילה, די שיהיה בתבשיל 'פי שישים' כנגד השיעור של 2 ס"מ ממקום החיתוך (כיון שאיננו יודעים כמה טעם נבלע בסכין אנו מחמירים ואומדים כאילו כל להב הסכין מלאה טעם ומצריכים פי 60 מכל הלהב. אמנם כאשר המאכל קטן מלהב הסכין, לדוגמא צנון קטן וסכין גדולה, אנו מצריכים פי 60 רק כנגד הצנון. שיטת הרמ"א היא לחומרא ולא לקולא, לכן כאשר יש פי 60 בבצל גדול כנגד הסכין הוא יודה לשו"ע שצריך 'נטילה' כדי להחזירו לפרווה, ולא נאמר שהטעם התבטל בכולו).

 כח תמוז

• תיקון על ידי טעימה – דרך נוספת מוצעת בשו"ע (שם) והיא שיטעם ישראל ויבחן האם מורגש טעם בשרי או חלבי במאכל. אם לא מורגש טעם כזה משמע שהחריף לא שאב טעם מהסכין ולכן הוא יוגדר כפרווה. נחלקו הפוסקים האם מותר לנהוג כן לכתחילה (רא"ש, רשב"א, טור, פרי חדש, כרתי) או שלכתחילה לא סומכים על טעימה כיון שאיננו בקיאים בטעימה זו (תורת חטאת, רש"ל, ט"ז, ש"ך).

• תיקון ע"י ביטול ב-60 – שום שנתרסק היטב בסכין חלבית ועירבו אותו בטחינה וכדומה, שיש בה פי שישים מלהב הסכין, מותר לאכול טחינה זו עם בשר. כמו כן, בצל שטוגן במחבת חלבית ואח"כ נתנו אותו במרק פרווה חם, אם יש במרק פי שישים כנגד הבצל, מותר להוסיף חתיכות בשר למרק זה ולבשל אותם עם המרק.

 כט תמוז

• תיקון על ידי לפת – לדעת השו"ע מי שחתך לפת (או גזר) בסכין בשרית או חלבית, הרי שהלפת מבלבלת את הטעם הבשרי או החלבי הבלוע בסכין ושוב יהיה מותר לחתוך עימה דבר חריף אפילו על מנת לאוכלו עם המין הנגדי למין הסכין. אלא שלמעשה הסכמת כל הפוסקים היא שאסור לעשות כן לכתחילה.

• ספק חזקת בשרי או חלבי – בצל שנפל לתבשיל חלבי ויש ספק אם הסכין שנחתך בו היה בשרי או חלבי, אם הסכין הבשרי שאנו מסופקים בו לא היה בן יומו בשעה שנחתך הבצל, לכל הדעות ניתן להקל מכח ספק ספיקא ולהתיר את התבשיל באכילה. ויש מקילים לסמוך על הספק גם כשידוע שהסכין הבשרי שאנו מסתפקים אם הוא חתך את המאכל, היה בן יומו.

א אב

• חריף שנחתך בסכין חלבית ואח"כ בבשרית (או להיפך) – אדם שחתך דבר חריף כגון בצל או פלפל חריף בסכין בשרי ולאחר מכן חתך את אותו בצל [בתוך השיעור של 'כדי נטילה'] בסכין חלבי, הרי שהבצל נאסר באכילה. לשו"ע יהיה כך הדין דווקא אם הסכינים בני יומן ולרמ"א גם בסכינים שאינן בני יומן. אלא שנחלקו הפוסקים בדינו של הסכין החלבי. לדעת המגן אברהם- הסכין נאסר וצריך הגעלה. ואילו לדעת החוות דעת- אין הסכין נאסר. למעשה- במקום הפסד או כשאחד מהסכינים לא היה בן יומו, ניתן להקל.

• כמו כן אדם שחתך בצל או שאר דבר חריף בסכין בשרית ולאחר מכן הכניסו לבלנדר פרווה, לדעת המגן אברהם, סכיני הבלנדר נעשו בשריים. ולדעת אבן העוזר ושו"ע הרב נשארו פרווה. ולמעשה- כיוון שניתן כיום להגעיל את הסכין בקלות בתוך קומקום ביתי, יש להגעילו. אבל בדיעבד כאמור הוא נשאר פרווה ולכן אם חזרו וחתכו בו דבר חריף- מותר לאוכלו עם חלב.

 ב אב

 תפוגת החריפות בבישול – יש לשים לב שמאכל חריף שהתבשל או נצלה, אחרי זמן מה פגה חריפותו וכבר אינו נחשב כחריף. ואם התבשל עם הרבה שמן או מים כך שהחריף הוא מיעוט ביחס לשמן או המים, מיד בתחילת הבישול פגה חריפותו. ואם נחתך לאחר מכן (כשהוא כבר לא חם) בסכין בשרית או חלבית, לא נעשה בשרי או חלבי ומותר לאוכלו עם המאכל הנגדי למין הסכין.

• כלי פרווה שהיה בו חריף חלבי או בשרי – אדם שחתך בצל או שום בסכין חלבי (או בשרי) ולאחר מכן טיגנו במחבת או סיר פרווה, לכתחילה יש להגעיל את המחבת כדי להחזירו לשימוש פרווה, אבל בדיעבד בכל מקרה הוא נשאר בחזקת פרווה. ויש מקילים שלא להצריך הגעלה אפילו לכתחילה.