יום ראשון – ט אדר
"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָָנָה יִהְיֶה לְמַַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ" (דברים כד), מפסוק זה אנחנו למדים על מצות השכחה, שאם שכח עומר בשדה אסור לו לשוב לקחתו, אלא משאירו לעניים.
נאמר בהמשך: "כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָָנָה יִהְיֶה". ודרשו חכמים: "אחריך" – זו שכחה. מפסוק זה נמצאנו למדים, שמצות שכחה שייכת גם בפירות האילן.
יום שני – י אדר
שנינו בתוספתא: "מעשה בחסיד אחד ששכח עומר בתוך שדהו, ואמר לבנו (מרוב שמחתו) צא והקריב עלי פר לעולה ופר לשלמים… (פאה ג ח), החסיד הסביר שם לבנו ש’שכחה’ היא המצווה היחידה בתורה שניתן לקיימה רק כאשר לא מתכוונים לקיימה.
הזוכה לקיים מצות שכחה, זוכה לברכה בכל מעשה ידיו, וכמו שכתוב: לְמַַעַן יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְֹּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ.
יום שלישי – יא אדר
"וְלֶֶקֶט קְצִיְרְךָ לֹא תְלֵַקֵּט" (ויקרא יט ט), מפסוק זה אנחנו למדים על מצות ‘לקט’, דהיינו שאם תוך כדי הקצירה נפלו לו שיבולת או שתים לארץ, אסור לבעל השדה ללקט את אותן השיבולים, אלא עליו להניחן לעניים שיבואו וילקטו.
וכן העניים עצמם יכולים ללקט רק אם נפלו עד שתי שיבולים, אך יותר הרי הן של בעל השדה, והדבר מצריך יראת שמים, ודבר זה ראה בעז ברות, כמו שאומרת הגמרא: “אמר רבי אלעזר, דבר חכמה ראה בה, שני שבלין – לקטה, שלשה שבלין – אינה לקטה.
יום רביעי – יב אדר
"וְכַרְְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶֶרֶט כַּרְְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעִָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיֶכֶם" (ויקרא יט י), מפסוק זה אנחנו למדים, על שתי מתנות עניים נוספות הקיימות בכרם, מלבד פאה ושכחה שקיימות בשאר האילנות החייבים בפאה. מצות 'פרט' מקבילה למצות 'לקט' הקיימת בתבואה, ומצות 'עוללות' היא מתנת עניים הקיימת בגפן בלבד.
'פרט' – פירושו, ענבים בודדות שנפלו מהאשכול תוך כדי בצירה. כשם שבמצות לקט, שיבולת או שתים שנפלו תוך כדי קצירה שייכות לעניים, שלוש ומעלה – לבעל השדה; כך גם במצות פרט, ענב או שנים שנפלו תוך כדי קטיפת האשכול – לעניים, שלושה ומעלה – לבעל הכרם.
הלכות פורים
יום חמישי – יג אדר – תענית אסתר
נהגו כל ישראל להתענות בי"ג אדר, זכר לתענית שנתענו בימי המן (רמב”ם תעניות ה ה), יש אומרים, כנגד התענית שגזרה אסתר (בניסן) ג' ימים לפני שנכנסה למלך, ויש אומרים, זכר לתענית שהתענו ישראל ביום זה, כשיצאו לעמוד על נפשם ולהרוג באויביהם (טור וראשונים).
תענית זו קלה יותר משאר תעניות, כיוון שאינה תקנת חז”ל אלא מנהג ישראל, ולכן מקילים יותר במצטערים (צער גדול), וכן חתן וכלה רשאים לאכול, ויש מקילים גם בבעלי הברית (מוהל סנדק ואבי הבן), אך השאר צריכים להתענות ולא לפרוש מן הציבור (רמב”ם תשובה ד ב, רמ”א תרפו ב בשם אגודה).
יום שישי – יד אדר – פורים
כיוון שהיהודים נלחמו באויביהם בי"ג באדר ונחו בי"ד קבעוהו ליום משתה ושמחה. ישנן ארבע מצוות ביום זה: מקרא מגילה (לילה ויום), מתנות לאביונים (ביום, בשווי שתי מנות אוכל לשני אביונים), משלוח מנות (ביום, שתי מנות אוכל מוכן לאדם אחד), משתה (ביום) – וסימנן – מממ”מ.
מוטב להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לידידיו ,כי השמחה הגדולה היא דווקא כשמשמח נפשות האמללים האלו, והעושה כן מידמה לשכינה (רמב”ם מגילה ב יז).
שבת – תצוה – טו אדר – שושן פורים
ערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון קוראות מגילה בט"ו, בדומה לשושן שהיתה מוקפת חומה, ובה נלחמו היהודים באויביהם גם בי"ג וגם בי"ד אדר, ונחו רק בט"ו, ולא תיקנו מוקפת חומה מימות שושן, משום כבודה של ארץ ישראל שהיתה חרבה באותה תקופה.
בן כרך שהלך לעיר, אם מתכוון לשהות עד עלות השחר של י"ד אדר בעיר, וגם שוהה שם בפועל, מקיים פורים בלילה וביום כבני העיר, ואם כוונתו לחזור לכרך עוד לפני עלות השחר קורא בט"ו. וכן להיפך, בן עיר ששהה בכרך, אם מתכוון לשהות בכרך עד עלות השחר של יום י"ד, וגם שהה בו בפועל – הרי דינו כבן כרך ומקיים פורים בט"ו, ואם כוונתו לחזור לעיר עוד לפני עלות השחר – הרי הוא כבני העיר. וכיוון שזהו נושא מורכב, צריך להשתדל להיות במקום אחד ולא להיכנס לספקות אלו. בכל מקרה של ספק, כדאי לשאול חכם.