יום ראשון – יח שבט
התורם מהפירות שלו על מנת לפטור פירות של חברו, אף על פי שלא ביקש ממנו רשות, פירותיו של חברו מתוקנים. הטעם לכך הוא, שאפשר לזכות לאדם דבר שלא בפניו, וכאן זוהי זכות עבורו, שפוטרים את פירותיו מהפרשת תרומות ומעשרות ללא תמורה מצידו (רמב”ם תרומות ד ב).
אשתו של בעל הפירות יכולה להפריש תרומות ומעשרות, וכן בני הבית הגדולים או העוזרת, ובלבד שיודעים בוודאות שבעל הבית מעוניין בכך.
יום שני – יט שבט
חמישה לכתחילה לא יתרמו, ואם תרמו, בדיעבד, תרומתם תרומה, ואלו הם: המדבר ואינו שומע – כיון שצריך לכתחילה לשמוע את ברכתו ,השומע ואינו מדבר – מפני שאינו יכול לברך, הערום – מפני שאסור לו לברך, השִֹכֹּור והסומא (עיוור) – מפני שאינם יכולים להפריש מהפירות היפים, השיכור מפני שאין בו דעת והסומא מפני שאינו רואה (רמב”ם תרומות ד ד, שו”ע יו”ד שלא לב).
בזמן הזה, שאין מפרישים תרומה גדולה מהפירות היפים (כיוון שממילא אינה נאכלת על ידי הכהנים, מפני שכולם טמאים, אלא נזרקת, וחבל לאבד פירות יפים) יכולים השיכור והסומא לתרום לכתחילה תרומה גדולה. אבל תרומת מעשר שצריכה שיעור ומדידה ,אינם יכולים להפריש, וכן מעשר ראשון ועני שצריך לתת מהפירות היפים, גם כן אינם יכולים להפריש (שם).
יום שלישי – כ שבט
אדם השומע רק על ידי מכשיר שמיעה, אף על פי כן, אם יודע לברך הרי הוא ככל אדם, ויכול להפריש תרומות ומעשרות.
ילד שהגיע לעונת הנדרים (גיל 12 שנים ויום אחד), וילדה שהגיעה לעונת הנדרים (גיל 11 שנים ויום אחד), ואין להם סימני בגרות והם עדיין קטנים, לכתחילה לא יפרישו תרומות ומעשרות, אך אם הפרישו – הפרשתם מועילה, מכיוון שנדרם והקדשם קיימים מהתורה (רמב”ם תרומות ד ה, שו”ע יו”ד שלא לג).
יום רביעי – כא שבט
סדר הפרשת תרומות ומעשרות למעשה: תחילה יש להסיר מעט יותר מ’מאית’ (קצת יותר מאחוז) מכל אחד ממיני הפירות שיש לפנינו (אם יש כמה מינים), ולאחר מכן לומר את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות במלואו.
לעתים יש לברך על ההפרשה ולעתים אין לברך עליה, בהתאם למצב של הפירות: אם הם טבל ודאי – מברכים, אם הם ספק טבל או שהוא מחמיר להפריש לצאת ידי חובת הדעות המחמירות – לא מברכים. וכן בכל מקרה שאדם מסתפק אם צריך לברך או לא, לא יברך, כיון שספק ברכות להקל, והברכה אינה מעכבת את המצווה.
יום חמישי – כב שבט
אף שאנו משתמשים בביטוי ‘הפרשת תרומות ומעשרות’, חלק מההפרשות נעשות על ידי ‘קריאת שם’ בלבד, כלומר אומרים שפירות הנמצאים במקום מסוים (בצפון, בדרום, מלמעלה, מלמטה וכדומה) הם מעשר מסוים (מעשר ראשון או מעשר עני במקרים שלא מחויבים לתת ללוי או לעני, וכן במעשר שני כיוון שמחללו על מטבע), ולא מפרישים ומבדילים אותם בפועל משאר פירות.
רק את מתנות הכהונה שאסור לאוכלם לאחר ההפרשה (תרומה גדולה ותרומת מעשר), מפרישים ומבדילים בפועל משאר הפירות, באופן אחר שיהיו ניכרים, ולא יתערבו עם שאר הפירות, אך הם צריכים להיות באותו כלי או שולחן שהפירות נמצאים שם.
יום שישי – כג שבט
בשנים שמפרישים מעשר שני (שנים א,ב,ד,ה), המפריש צריך לוודא לפני ההפרשה, שיש ברשותו מטבע שיש בה שווה פרוטה, כדי שיחלל עליה את קדושת המעשר שני. אם יש לו כבר מטבע שחילל עליה מספר פעמים, עליו לוודא שנשאר בה שווה פרוטה עבור החילול שברצונו לעשות כעת. כדאי לעטוף את המטבע בנייר, ולסמן עליה קו בכל חילול, וכך ידע כמה פעמים ניתן עוד לחלל עליה .
לוקחים מעט יותר מ’מאית’, מכל אחד ממיני הפירות או הירקות שרוצים לתקן, ומניחים בצד. אחר כך מברך ברכת ההפרשה: “ָבָּרוּךְ אַָתָּה ה’ אֱלֵֹהֵינוּ מֶֶלֶךְ הָעוָֹלָם אֲֶשֶׁר קִדְָּשָׁנוּ בְּמִצְוָֹתָיו וְצִָוָּנוּ לְהַפְִרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעְַשְׂרוֹת.”
שבת – יתרו – כד שבט
לאחר שבירך, יאמר את נוסח ההפרשה – "מָה שֶׁאֹמַר עַכְשָׁיו יָחוּל עַל כָּל מִין בְּנִפְרָד: הַמִֵּאִית הַנִּמְצֵאת בְּתַחְִתִּית שֶׁל מַה שֶׁהִנַּחְִתִּי בַַּצַּד – תִּשֵָּׁאֵר בֵּינְתִַיִם טֶֶבֶל. שְׁאָר מַה שֶׁהִנַּחְִתִּי בַַּצַּד – הֲֵרֵי הוּא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה עַל הַֹכֹּל. הַמֵּאִית שֶׁהִזְכַּרְתִּי וְעוֹד תֵּשַׁע מֵאִיּוֹת בַַּצַּד הָעֶלְיוֹן שֶׁל מַה שֶׁבִּרְצוִֹנִי לְתַקֵּן, הֲֵרֵי הֵן מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן. הַמֵּאִית שֶׁהִזְכַּרְתִּי – הֲרֵי הִיא תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר. עוֹד תֵּשַׁע מֵאִיּוֹת בַַּצַּד הַתַּחְתּוֹן שֶׁל מַה שֶׁבִּרְצוִֹנִי לְתַקֵּן – הֲרֵי הֵן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאִם צָרִיךְ לְהַפְִרִישׁ מַעֲשַׂר עִָנִי – הֲֵרֵי הֵן מַעֲשַׂר עָנִי".
גם במצבים שמפריש ללא ברכה, יאמר את נוסח ההפרשה האמור .רצוי שכל מי שאומר את הנוסח גם יבין מה שהוא אומר. אם אין לפניו את הנוסח ואינו זוכר אותו בעל פה, בשעת הדחק, יכול להפריש קצת יותר ממאית, ולומר שהוא מפריש את כל התרומות והמעשרות על דעת הנוסח שצריך לומר.
