בס”ד                                                                            תשע”ז 2016

תיק מס’ 5776-9

פסק דין

בפני כבוד הדיינים

הרב אוריאל אליהו- אב”ד, הרב אלעד שלמה יוסף – דיין, הרב בועז רוזנטל- דיין.

בעניין הלנת שכר בפועל גוי

שבין

התובע ג’ [מנהל עבודה בשם בעל המפעל] הנתבע מ’ [פועל]

תיאור המקרה

מעשה שהיה בבית חרושת המעסיק ערבים נגנב כלי יקר ערך וברור מעל לכל ספק שהגניבה נעשתה ע”י אחד מהפועלים הערבים.

בעל המפעל מעוניין לעכב את שכרם של כל הפועלים ע”מ לאלץ את הגנב להודות מעצמו או שחבריו יאלצוהו להודות בגניבה, לטענתו כיוון שהפועלים חברים ואף רבים מהם מאותה משפחה יש לכולם אחריות קולקטיבית על הגניבה, ולפחות לעכב תשלום גם אם לא לגבות תשלום על הכלי.

לעומתו טוען הפועל שהוא לא גנב ועל כן בעה”ב חייב ליתן לו שכרו בזמן.

פסק דין:

יש לדון בשני נושאים – א. האם יש איסור הלנת שכר בגוי. ב. האם הלנת שכר מותרת לצורך כזה.

הלנת שכר בגוי

הלנת שכר אסורה בלאו “לא תלין פעולת שכיר” (ויקרא יט ג) בשכיר יום, “ולא תבוא עליו השמש” (דברים כד טו) בשכיר לילה, ומצוות עשה “ביומו תתן שכרו” (שם, ובגמ’ ב”מ קיא א) ובגמרא (ב”מ קיא א, טור וב”י חו”מ שלט) מבואר שעובר בחמישה לאוין ועשה.

ובמשנה (ב”מ ט יב) ובגמרא שם (ב”מ קיא א) איתא “גר תושב – יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר”, וכ”פ הרמב”ם (הל’ שכירות יא א) “וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם איחרו אינו עובר בל”ת”, דהיינו שהמעכב שכר ישראל חייב גם בעשה וגם בל”ת, אך המעכב שכר גר תושב עובר רק על העשה.

 בטור ובשו”ע השמיטו דין זה, ונראה משום שלא נוהג בגוי אלא בגר תושב שלא שייך בזה”ז וכדלקמן.

נשאלת השאלה האם דין גוי כדין גר תושב.

בברייתא שם (ב”מ קיא) איתא “מאחיך – פרט לאחרים, גרך – זה גר צדק, בשעריך – זה אוכל נבילות”, נראה ברור שפרט לאחרים היינו פרט לגוי, ואוכל נבלות היינו גר תושב וכך הגירסא המובאת ביראים[1](סי’ קעג, דפוס ישן רסד) “כדתניא מאחיך פרט לגוים[2] גרך זה גר צדק בשעריך זה גר אוכל נבילות ” וכ”פ רשי ותוספות שם, דאחרים היינו גוי[3] וגרך היינו גר תושב[4].

אלא שבחינוך כתב[5] (קדושים מ”ע רל) “וכתב הרמב”ם זכרונו לברכה דהוא הדין לבן נח“.  ואכן בספר המצוות כתב הרמב”ם[6] “ואולם שכיר גוי עובר עליו בעשה  והוא אמרו ביומו תתן שכרו” וכ”כ בחלק העשין[7] “זה מחוייב בכל שכיר בין גוי בין ישראל מצות עשה לפורעו בזמנו”, ולכאורה זו הרחבה של דברי המשנה והרמב”ם בהלכות מגר תושב לכל גוי, אלא שזה נוגד את פשט הפסוק שמדבר רק על אחיך או גר תושב פרשת כי תצא[8] “לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן מאַחֶ֕יךָ א֧וֹ מִגֵּרְךָ֛ אֲשֶׁ֥ר בְּאַרְצְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ:בְּיוֹמוֹ֩ תִתֵּ֨ן שְׂכָר֜וֹ וְֽלֹא־תָב֧וֹא עָלָ֣יו הַשֶּׁ֗מֶשׁ וגו'”.

ולכן צ”ל דהעיקר כדכתב הרמב”ם בהלכות שכירות שדווקא בגר תושב איכא עשה אבל בגוי רגיל אין אפי’ עשה בהלנת שכרו, וכ”כ בהערות יד הלוי[9] שכתב שנראה לומר דגוי היינו גר תושב וכ”כ הגר”י קאפח[10].

ובמנחת חינוך שם תמה על החינוך שכתב בשם הרמב”ם דה”ה בן נח מנא ליה דין זה, וכתב שלא מצא כן ברמב”ם, וכתב שלכן השמיטו הריף והטור והשו”ע דין זה כיוון שאין דין גר תושב כשאין היובל נוהג, וצל”ע דהא בספר המצוות כתב הרמב”ם להדיא דה”ה בגוי, ולכן נראה שהמנ”ח סובר כגר”י קאפח ואולי אף היתה לו גירסא שונה בסהמ”צ לרמב”ם, ונראה לישב דגם החינוך לא מיירי אלא בבן נח דהיינו גוי שקיבל עליו בבי”ד שבע מצוות בני נח וזה קיים גם כשאין היובל נוהג, אפילו שאין דין גר תושב, אבל בסתם גוי ודאי שאין בו דין של “ביומו תתן שכרו”.

ונראה לי, דעצם תשלום שכרו הינו חיוב גמור ולא גרע מהשבת הלוואה לגוי דאם יודע ממנה אסור להפקיע הלוואתו משום חילול ה’[11], אבל לשלם בזמנו אין חיוב כלל כדלעיל, ואף בזה נראה שחייב משום שארית ישראל לא יעשו עוולה ומשום קידוש ה’[12]  וכ”כ בספר קב הישר (פרק י”ד) שאם השכיר בוכה ומבקש שכרו שלא ידחה אותו בלך ושוב ואפילו הוא ערל ואין לך חילול ה’ גדול מזה,ואם עושה כן עונשו גדול,ע”כ תורף דבריו, אמנם בנידון דידן מותר לעכב שכר הפועלים כולם כיוון שזו התנהלות המתקבלת על הדעת ואין כאן חילול ה’ ולאחר שימצא הגנב ישלם להם שכרם[13].

מסקנא: מותר לעכב שכר הפועלים הגויים עד שימצא הגנב.


[1] ספר יראים סימן קעג [דפוס ישן – רסד].

[2] עיין בספר היראים שם כתב “פירוש עובדי ע”ז” אך הוא הוספה של הצנזור ובהוצאות ישנות כמו בדפוס ונציה שנת שכ”ו ליתא אלא רק “פרט לאחרים, פי’ גויים”

[3] גם בפירוש רשי יש גורסים נכרי אך, בדפוסים ישנים הגרסא “אומות העולם”, כגון דפוס ונציה שנת רפא.

[4] וכן הלשון בסמ”ג קפא וסמ”ק רסא “גר תושב”.

[5] ספר החינוך פרשת קדושים מצוה רל.

[6] מצות לא תעשה רלח.

[7] מצות עשה ר .

[8] דברים כד יד-טו

[9] מצוה ר אות ד’.

[10] הוצאת מוסד הרב קוק עמ’ קס הערה 28 .

[11] עיין שו”ע חו”מ שמח ב.

[12] כדמצינו בדין השבת אבידה שאסור להשיב לגוי אם מחשיבו כישראל אבל לקדש שם ה’ שרי ומצווה ואם יש חילול ה’ חובה להחזיר עיין סנהדרין ע”ו א ושו”ע חו”מ רס”ו א, ועעיי”ש בסמ”ע ס”ק ד.

[13] ואין לומר דמהני דינא דמלכותא לאסור הלנת שכר אף בגוי, משום שהוא נגד דין תורתינו הקדושה, עיין ש”ך חו”מ סימן עג ס”ק לט וב”י ושו”ע חו”מ סימן כו, ועוד שדד”ד לא יוצר איסור אלא חיוב ממון כמבואר בגר”א חו”מ סימן שסג ס”ק כג ודלא כמו שמשמע ברמ”א שם סעיף ו, ועוד שאינו בדיני מיסים עיין רמ”א שם סעיף יא וב”י בשם הרשבא בסימן כו, ואכמ”ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *