יום ראשון –  ג  תמוז

נחלקו האחרונים,  האם כשיש ספק בדיני שמיטה מקילים מחמת הכלל הידוע ‘ספק דרבנן לקולא’, או שכיון ששמיטה עיקרה מהתורה מחמירים בספקותיה (משנה למלך בכורות ד מיקל, וב”ח חו”מ סז ג מחמיר), בשעת הצורך ניתן לנהוג כדעה המקילה (יבי”א ה יו”ד ח ה). 

גם נשים חייבות במצות השמיטה, ואף על פי שיש לנו כלל שנשים פטורות ממצוות עשה שתלויות בזמן, כיון שמצות השמיטה מורכבת גם ממצוות לא תעשה, מתוך שהיא מחויבת בלא תעשה היא מחויבת גם בעשה, כיון שאי אפשר להתחייב רק בחצי מצוה (החינוך מצוה פד ,מנחת חינוך מצוה קיב).

יום שני – ד  תמוז

אין מברכים על מצות השמיטה, כיון שאין מברכים על מצוה שאין בה מעשה (שו”ת רשב”א א יח).

מי שלא יודע מהי שנת השמיטה, יש בידינו סימן: יחלק את השנים מבריאת העולם ב-7, אם התוצאה תהיה מספר שלם ללא שארית, סימן שאותה שנה היא שנת השמיטה. ואם תישאר בו שארית,  השארית היא מספר השנה במחזור השמיטה. דוגמא, שנת התשפ”ב מתחלקת בדיוק ב-7 (826 = 5782÷7) סימן שהיא שנת השמיטה, לעומתה שנת התש”פ אם נחלק אותה ב-7 תיוותר לנו שארית 5,  כלומר היא שנה חמישית במחזור השמיטה (825 ושארית 5 =5780÷7).

יום שלישי – ה  תמוז

‘תוספת שביעית’ – ישנה הלכה למשה מסיני, שכאשר בית המקדש עומד בבניינו,  אסור לעבוד את האדמה ל’  יום קודם השמיטה,  כיון שהוא מתקנה לשמיטה.

חז”ל הוסיפו, לא לחרוש בשדה התבואה מחג הפסח, ובשדה האילן מחג שבועות, של שנה שישית. אמנם כיום שאין בית מקדש, בעוונותינו, אין תוספת שביעית אפילו לא מדברי חכמים (רמב”ם שמיטה ויובל ג א).

 יום רביעי – ו  תמוז

‘מראית עין’ – גם בזמן הזה, אין לנטוע אילנות פרי פחות מארבעים וארבעה ימים לפני השמיטה (לא ייטע מ – ט”ז אב), 14 יום עד קליטת השורשים באדמה,  ואחר כך עוד 30 ימים,  כיוון שחודש זהו הזמן הפחות ביותר,  על מנת שנוכל להחשיב את האילן,  בסוף השנה,  כבן שנה, והשמיטה תיחשב כשנתו השניה.

טעם הדין, איננו רוצים שהשמיטה תיחשב כשנה הראשונה למנין שנותיו של האילן, כיון שאז תיווצר מראית עין שהאילן ניטע בשמיטה, וחז”ל אסרו אפילו מראית עין של עבודה בשמיטה (ראה רמב”ם שם ג יא).

 יום חמישי – ז  תמוז

על פי הדין, מותר לשתול אילנות סרק ופרחי נוי, עד סמוך לשמיטה כיון שאין בהם מנין שנות ערלה וממילא אין גזירת ‘מראית עין’ (רמב”ם שם ג יא ורוה”פ. ויש מחמירים, לשתול את האילנות 14 יום לפני השמיטה, ואת הפרחים 3 ימים לפני השמיטה, על מנת שיקלטו בקרקע לפני השמיטה (כר”ת בתוס’ ר”ה י:).

עציץ נקוב המונח על הקרקע דינו כמחובר לקרקע, לכן שתיל עם גוש אדמה בעציץ נקוב (שורשיו נקלטו כבר בגוש), שהניחו על קרקע ל’ יום לפני השמיטה, רשאי להוציא את השתיל סמוך לשמיטה ולנוטעו (ילקו”י שמיטה ב יא).

יום שישי – ח  תמוז

מעיקר הדין, מותר לזרוע ירקות תבואה וקטניות עד סמוך לשמיטה, ואין בהם גזירת ‘מראית עין’ האמורה למעלה.

אף על פי שמותר לזרוע, לא כדאי לעשות כן, כיון שיאסרו לאכילה בשמיטה מדין ‘ספיחים’ (יבואר בהמשך), לכן יקדים לזרוע את הירקות כך שלכל הפחות יספיקו לנבוט בשנה הששית (ר”ש ורא”ש ולא כרמב”ם), ואת התבואה והקטניות יקדים כך שיגיעו לשליש גידולן בששית (לכל הדעות).

שבת – חקת – ט  תמוז

ישנה חשיבות גדולה לברר,  אילו מלאכות אסורות בשמיטה ב’לאו’ מהתורה, ואילו מדברי חכמים, כיוון שמלאכות האסורות בלאו מהתורה אסורות בכל אופן (גם בימינו שאיסורן אינו מהתורה), לעומת זאת מלאכות האסורות מדברי חכמים, אסרום רק לצורך השבחת הגידולים (‘לאברויי’), אך לא אסרום לצורך קיום ושמירת הגידולים שלא ימותו (‘לאוקמי’) (מועד קטן ג, רמב”ם שמיטה א י, שבת הארץ א ה יב, אמנם יש שהקילו אפילו במלאכות מהתורה, לשיטתם כל מלאכה שנועדה לקיום האילן אינה מוגדרת מלאכה,  רש”י ע”ז נ:  ד”ה “אבל”,  מנחת שלמה נא ח).

לכתחילה יש להקדים כל מלאכה שניתן לעשותה לפני השמיטה, ורק אלו שאי אפשר, התירו לעשותן במקום הפסד (חזון איש כא יז), ואפילו בספק הפסד (ילקו”י שביעית ז ח).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *