הלכה יומית | יא – יז שבט ה'תשפא

יא  שבט –

דין האתרוג שונה משאר פירות האילן, וחיובו לעניין מעשרות ושביעית הוא משעה שקוטפים אותו כדין הירקות, אך ראש השנה שלו הוא ט"ו בשבט כשאר האילנות. לכן, אם קטפו אותו בשנה השלישית לשמיטה לפני ט"ו בשבט, מפריש ממנו מעשר שני, כיון שלגבי פירות האילן, עד ט"ו בשבט זו עדיין השנה הקודמת לשמיטה, אך אם קטפו אותו לאחר ט"ו בשבט, מפרישים ממנו מעשר עני (רמב"ם מעשר שני א ה, שו"ע יו"ד שלא קכו).

אף על פי שבאתרוג שנת המעשר נקבעת משעת קטיפתו, אתרוג שהגיע לעונת המעשרות בשנה השישית לשמיטה ונקטף בשביעית, צריך להפריש ממנו תרומות ומעשרות כמו בשנה השישית למרות שנקטף בשביעית (ומפירות שביעית אין מפרישים תרו"מ) וגם יש בו קדושת שביעית (רמב"ם שם ו, שו"ע שם).

 יב  שבט –

אם לא נגמרה מלאכת הפירות, יכול לאכול מהם אכילת עראי. לאחר שנגמרה מלאכתן – אם מתכוון למכור אותם, אסור לו לאכול מהם אכילת עראי, אך מתכוון לקחתם לביתו, יכול לאכול מהם באופן עראי עד שיקבעו למעשר (רמב"ם מעשר ג א-ב, שו"ע יו"ד שלא פב). הדברים הקובעים למעשר פורטו בהרחבה לעיל.

אכילת עראי היא אכילה שלא כדרך שרגילים לאכול את הפירות באופן קבוע. לכן יכול לקטוף מהעץ פרי אחד ולאכלו, אך אם קוטף כמות גדולה יותר, הרי הוא מצרף אותם יחד והם מתחייבים בתרו"מ, ויהיה אסור לו לאכול עד שיפריש (רמב"ם שם ד יז, שו"ע שם פז).

יג  שבט –

בפירות מסוימים אסור יהיה לקטוף את כולו אלא אוכל אחד אחד. לדוג’ בענבים יש לאכול ענב אחד בכל פעם וכן ברימון יש לפרקו כשהוא מחובר לעץ ולאכול ממנו גרגיר אחד. וכן באבטיח מתר לקחת ממנו חתיכה רק כשהוא מונח על הקרקע (רמב"ם מעשר ד יז-יח, שו"ע יו"ד שלא פז).

אם הוא מטפס על העץ הנמצא בחצרו ואוכל שם את הפירות, יכול לקטוף ללא הגבלה , כיון שאויר החצר אינו קובע למעשר ורק קרקע החצר קובעת (שם טו).

יד  שבט – 

כל האמור לעיל באכילת עראי, שמותר לקטוף רק פרי אחד ולאכלו, הוא דווקא בחצר המשתמרת שקובעת למעשר, אבל בשדה או במטע שאינם נמצאים בחצרו של בעל הפירות, יכול לקטוף כמות גדולה יותר ולאכול שם (רמב"ם מעשר ד טז).

הטעם שבשדה או במטע אפשר לקטוף ללא הגבלה ולאכול אכילת עראי הוא מפני ששם אין דרך לאכול באופן קבוע ולכן אין הגבלה בכמות, אך בחצר הקובעת למעשר, אם קוטף כמות גדולה מייד הפירות מתחייבים בתרו"מ, לכן התירו חכמים לקטוף רק אחד בכל פעם.

טו  שבט – ראש השנה לאילן

קטיף תיירותי, הוא קטיף הנעשה ע"י אנשים או משפחות לשם הנאה. הם משלמים על קטיף זה ובסופו הם לוקחים את הפירות אשר קטפו. בקטיף זה, יש לבקש רשות מבעל המטע להפריש תרו"מ.

בעל המטע צריך להפריש בעצמו על הפירות לפני הקטיף, ע"מ לפטור את אלו שלא יפרישו. לשם כך עליו להפריש לפני תחילת הקטיף כמות של אחוז אחד וקצת (תרומת מעשר ותרומה גדולה) על כל הכמות שיקטפו. אם אינו יכול להעריך כמה יקטפו, יפריש ללא ברכה כמות של כאחוז וחצי (1.5%) מכמות הפירות שהוא רוצה לקטוף ולשמור את מה שהפריש עד לסוף הקטיף ואז יניח באשפה.

טז  שבט –

חיוב הפרשת תרומות ומעשרות מן התורה הוא רק למי שגומר את מלאכת הפירות לאוכלן בעצמו, שנאמר: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך…ואכלת", כלומר החיוב לעשר הוא רק ממה שאתה אוכל. אבל מי שמתכוון למכרן לאחרים, פטור מן התורה וחייב מדברי חכמים. (רמב"ם מעשר ב א).

הקונה פירות מאחרים, פטור מהפרשת תרו"מ מן התורה, שנאמר : "תבואת זרעך" – מה שאתה זרעת ולא מה שאחרים זרעו, אך חייב להפריש מדברי חכמים. כל האמור הוא שקנאן לאחר גמר מלאכתן, אך אם הקונה גמר את מלאכתן, חייב להפריש תרו"מ מהתורה (שם ב).

יז  שבט –

יכול אדם למנות שליח ע"מ שיפריש עבורו תרומות ומעשרות, שנאמר ”כן תרימו גם אתם”, המילה "גם" באה לרבות את השליח שלכם. ולצורך המינוי מספיק שיאמר: ‘תרום עבורי מהפירות’ (רמב"ם תרומות ד א, שו"ע יו"ד שלא כט).

ישנם חמשה שאינם יכולים לתרום, ואם תרמו אין תרומתן תרומה והפירות נשארו אסורים באיסור טבל: חרש, שוטה וקטן, גוי, והתורם שלא ברשות הבעלים. דבר זה נלמד בתלמוד הירושלמי מהפס' הראשון בפרשת תרומה: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – פרט לגוי, "מאת כל איש" – פרט לקטן, "אשר ידבנו לבו" – פרט לחרש ולשוטה, "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם" – פרט לתורם את שאינו שלו (רמב"ם שם א, שו"ע שם ל).