נסיעה במונית
שאלה
מעשה באדם שנסע ברכבו, וקרתה תקלה, ונאלץ לעצור בצד הדרך.
כיון שמיהר, ירד וסימן למונית שחלפה במקום לעצור.
הוא אמר לנהג המונית שהוא ממהר וצריך להגיע לעיר הסמוכה ע"מ לסגור עסקה כלשהי, ואם יאחר יפסיד את העסקה.
נהג המונית החליט לנצל את מצבו הדחוק של הנוסע והודיע לו שיצטרך לשלם סכום מסוים, הגבוה בשיעור ניכר מהמחיר הרגיל שגובים בעבור נסיעה כזו.
הנוסע הסכים מחוסר ברירה ועלה למונית.
כשהגיעו לעיר הסמוכה, מחוז חפצו של הנוסע, ירד מהמונית ואמר לנהג שהוא מוכן לשלם רק את המחיר הרגיל של הנסיעה ללא כל תוספת.
לעומתו טוען נהג המונית, שאדם זה היה תקוע, וללא עזרתו הוא היה מתעכב שם ומפסיד את העסקה.
מי מבין השניים צודק?
תשובה
במסכת בבא קמא שנינו (פרק י משנה ד)
זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו אין לו אלא שכרו; ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי – חייב ליתן לו.
פירוש הדברים:
שניים שהלכו בדרך לאחד מהם יש חבית של יין ולשני חבית של דבש.
לפתע נסדקה החבית של הדבש, ובעל חבית היין שפך את היין והציל את הדבש.
במקרה זה, מגיע לו רק שכר ההצלה, אבל אינו מקבל את מחיר היין, כיון שלא התנה על כך לפני ששפך את יינו.
אולם, אם התנה בעל חבית היין עם בעל חבית הדבש שכאשר ישפוך את יינו ויציל את הדבש, הלה יחזיר לו את מחיר יינו ששפך, הרי שבעל הדבש חייב לשלם לו את מחיר היין, כיון שהתנה על כך, ובעל היין שפך אותו למענו.
וכן נפסק ברמב"ם (גזלה ואבדה יב ה) ובשו"ע (חו"מ רסד ה).
כל האמור לעיל הוא רק כאשר יש למציל ממון חברו הפסד.
אך כאשר אין לו כל הפסד, כגון שיש לו קנקנים ריקים, ולחברו נשברה חבית של דבש, הרי שאינו חייב לשלם אלא שכר ההצלה בלבד.
ואם בעל הקנקנים החליט לנצל את מצוקתו של הניזוק ולבקש תשלום גבוה עבור מילוי קנקניו, יכול בעל הדבש להסכים לתנאי, ולאחר שהלה יציל את הדבש ייתן לו רק את השכר המגיע לו, ללא כל תוספות.
וכן פסק ברמב"ם (גזלה ואבדה יב ו) וכן פסק בשו"ע (חו"מ רסד ו).
ישנו מקרה נוסף שהובא בתלמוד בעניין זה, במסכת ב"ק (קטז א).
שם מסופר על אדם שברח מבית הסוהר.
כשהגיע לנהר, היה שם בעל מעבורת (סירה) קטנה, המעביר אנשים בתשלום לצדו השני של הנהר.
מיודענו הבורח, הציע לבעל המעבורת שכר גבוה מעלות ההעברה, ע"מ שיעבירנו לצד השני.
לאחר שהגיעו לצד השני, שילם לו הבורח רק את השכר המגיע לו על העברתו ללא התוספת שאמר לו לפני כן.
הטעם לכך הוא, שלא היה לבעל המעבורת כל הפסד, לכן אין לו אלא שכרו. ומה שהציע לו הבורח סכום גדול, זה מפני שחשש שהלה יתעכב, וע"מ לזרזו הציע לו סכום זה.
אולם אם הבורח ביקש מדייג להעבירו לצד השני של הנהר, צריך לשלם לו את כל ההפסד שנגרם לדייג עקב העברתו את הנהר, שהרי היה יכול לדוג דגים בזמן זה.
וכן פסקו הרמב"ם (גזלה ואבדה יב ז) והשו"ע (חו"מ רסד ז).
והוא הדין במקרה שלפנינו, היות ולבעל המונית לא היה הפסד מנסיעה זו, הרי שהנוסע צריך לשלם לו את שכרו בלבד.
ואע"פ שבעל המונית ניסה לנצל את מצוקתו, ועל כן דרש ממנו תשלום גבוה, אין בהסכמת הנוסע כל תוקף והוא פטור מלשלם את המחיר שדרש הנהג.
