הלכות מקח טעות ופרסומות

משנה מסכת בבא מציעא פרק ד

רבי יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו וחכמים מתירין ולא יפחות את השער וחכמים אומרים זכור לטוב לא יבור את הגריסין דברי אבא שאול וחכמים מתירין ומודים שלא יבור מעל פי מגורה שאינו אלא כגונב את העין אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים:

חברותא בבא מציעא דף ס עמוד ב

שנינו במשנה: אין מפרכסין לא את האדם וכו’ ולא את הכלים: תנו רבנן: אין משרבטין, אין זוקפים את שער הבהמה כשרביט כדי שתראה שמינה, ואין נופחין בקרביים הנמכרים באיטליז כדי שיראו גדולים, ואין שורין את הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.

ומבארינן: מאי אין משרבטין את הבהמה? כיצד מזקיפים את שערות הבהמה,הכא בבבל תרגמו, על ידי שמשקים את הבהמה מיא דחיזרא, מי סובין, שערותיה נזקפות, ועל זה אמרו במשנה שאין לעשות כן.

זעירי אמר רב כהנא: שערות הבהמה נזקפות על ידי מזקפתא, שמקרצפים את שערותיה במגרדת. שמואל שרא, התיר למרמא תומי לסרבלא, לתפור חוטי משי סביב הבגד ליפותו. רב יהודה שרא לכסכוסי קרמי, לשפשפף בגדי צבעונים במי סובין.

רבה שרא למידק צרדי, להדק את חוטי הבגד עד שיראו דקים. רבא שרא לצלומי גירי, לצייר על הבגד חיצים. רב פפא בר שמואל שרא לצלומי דיקולי, לצייר על הבגד סלים.

ומקשינן: איך התירו כל אותם אמוראים למוכרי בגדים ליפותם, והא אנן תנן אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים,

ומתרצינן: לא קשיא. הא דמצינו שהתירו האמוראים למוכרים ליפות את מרכולתם מדובר בבגדים חדתי, חדשים, שאין בכך אונאה וכל הרוצה להוסיף על מחירם מחמת נוים יוסיף,

והא דאסרו במשנתנו ליפות את הכלים, מדובר בכלים עתיקים, שאם ייפה אותם עלולים הלקוחות לטעות בהם ולשלם עליהם כאילו הם חדשים.

שנינו במשנה: אין מפרכסים את האדם.

ומבארינן: פירכוס דאדם, מאי היא? כי הא דההוא עבדא סבא, עבד זקן, דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה, שצבע בשחור את שערו וזקנו, אתא אותו עבד זקן לקמיה דרבא, ואמר ליה, זיבנן! קנה אותי לעבד, אמר ליה רבא: אני מעדיף לקחת עניים שישמשוני ולפרנסם, כמו ששנינו “יהיו עניים בני ביתך”. לאחר זמן אתא, הזדמן העבד לקמיה דרב פפא בר שמואל, וזבניה וקנאו רב פפא.

יומא חד אמר ליה רב פפא לעבדו: אשקיין מיא! השקיני מים. אזל, הלך להביא מים, וניתזו המים על העבד, וחווריה לרישיה ולדיקניה, הסירו המים את הצבע השחור מראשו וזקנו, ונתגלה שהוא זקן. אמר ליה העבד לרב פפא: חזי, דאנא קשיש מאבוך. ראה שאני זקן מאביך, שמואל. קרי רב פפא בר שמואל אנפשיה את הפסוק [משלי י”א] “צדיק מצרה נחלץ [רבא, שלא קנה את העבד] ויבא אחר תחתיו [רב פפא, שקנאו]”.

משנה מסכת ערכין פרק ו

אחד המקדיש את נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח שאם תלקח לו כסות בשלשים דינר משביח הוא מנה וכן פרה אם ממתינים אותה לאטליס משבחת היא וכן מרגלית אם מעלין אותה לכרך משבחת היא אין להקדש אלא מקומו ושעתו:

ר’ עובדיה מברטנורא מסכת ערכין פרק ו משנה ה

אין לו בכסות אשתו ובניו – שאין אלו נכסים שלו:

שצבען לשמן – לשם אשתו ובניו:

ולא בסנדלים חדשים – רבותא אשמועינן דאע”ג דעדיין לא נעלו אותן הרי הן בחזקתן משעת לקיחה:

אף על פי שאמרו עבדים נמכרים בכסותן לשבח – כסות יפה שלהן משבחם ומעלה את דמיהן. כגון גבי נכסי יתומים שאם תלקח לעבד כסות בשלשים דינר הוא משביח מנה על דמים ששוה עכשיו:

לאטליס – ליום השוק:

לכרך – שדרך סוחרים לבוא שם וקונים המרגליות ביוקר:

 

תפארת ישראל – יכין מסכת ערכין פרק ו

משביח הוא מנה. יותר ממה ששוה עכשיו, [ואף על גב דאין מפרכסין אדם ובהמה כדי להשביח מקחן, מדהו”ל כגונב העין (כח”מ רכ”ח ס”ט), היינו בשמתכוון לרמאות שיחשוב הקונה שיש בהמקח דבר שאין בו באמת כגון שצובע שחור זקן עבד זקן כדי שיראה בחור, וכדומה, אבל מותר לרחצו ולסכו כדי לעורר חפץ הקונים לקנותו, וה”נ להלבישו במלבושין יפים, ולמכרו כך בהמלבושים], ודוקא כשיש לו כסות כבר, אבל אין משהין אותו כדי לקנות לו כסות כדי שישתבח מקחו, וכדמסיק:

 

שולחן ערוך חושן משפט הלכות אונאה ומקח טעות סימן רכח סעיף ט

אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים, כגון לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה. וכן אין מקרדין (פירוש קרוד במגרדת או מסרקת ששניו דקים) ולא מקרצפין (פי’ קרצוף מגרדת או מסרק ששניו עבים) אותה כדי לזקוף שערותיה, ולצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים. ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.

ערוך השולחן חושן משפט סימן רכח

סעיף ה

אין מפרכסין אדם ובהמה וכלים ומה הוא פירכוס שעושין איזה פעולה בהסחורה שתהא נראה יפה כגון לצבוע עבד זקן העומד למכור וצובע שערותיו כדי שיתראה כבחור ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתתראה שמנה וכן אין מקרדין אותה במגררת ולא מקרצפין אותה במסרק כדי לזקוף שערותיה ולצבוע כלים ישנים כדי שיתראו כחדשים ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים ואין שורין הבשר במים כדי שיתראה לבן ושמן ואם מנהג הקצבים לשרות הבשר במים מותר כיון דהכל יודעים שדרך לעשות כן אין בזה אונאה וכן כל חפץ ישן אסור לתקנו שיתראה כחדש ולמכרו בחדש אבל חפץ חדש מותר לנקותו וליפותו וזהו דרך התגרים:

שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן ל

בדבר כבדים ששקעו הקצבים בדם כדי שיתראו יפים.

ובעצם מסופקני אם יש בכאן אף איסור אונאה שכתב הגר”י בוימעל שליט”א מהא דסוף הזהב דאין שורין הבשר במים.

אלא ודאי שאין כאן איסור אונאה. ומה שקשה מ”ש משרית הבשר במים שאסור מצד איסור אונאה, מוכרחין לחלק דדוקא היכא דבמעשיו נראה בודאי שהוא עדיף יותר כמו שרית בשר במים שנראה כשמן ולא יסתפק הקונה כלל הוא אונאה שאסור, וכן במפרכסין האדם וכלים שהוא לצבוע שער לבן של עבד זקן לשחור שהוא רק מראה צעיר או לצבוע כלים עתיקי בצבע חדש שניכר לפי מראיתו רק לחדש אסור משום שהלוקח אין לו מה להסתפק ואין לו לשאול כלל דהוא עוד יותר מאמר לו בפירוש שהוא שמן והן כלים חדשים ועבד צעיר שהרי רואה בברור שהוא כן

אבל היכא דבמעשיו עשה רק שלא יוכר בברור שהוא ישן אבל אף אחרי מעשיו עדין יש לכל אדם להסתפק שמא הוא ישן משום שמראה כזה נמצא הרבה גם באלו שהם ישנים אין בזה אונאה דכיון דהיה יכול לשאול ולעשות חקירה ודרישה אם היה מקפיד מותר דכשלא שאל מסתמא אינו מקפיד ואם מקפיד ומ”מ לא שאל מחמת שטעה לחשוב שמסתמא הן חדשים איהו הוא דקא מטעי נפשיה דאין המוכר מחוייב לגלות כל זמן שהלוקח אינו שואל כשצריך לשאול, ולכן יכול גם לסלק מה שנתגלה אף שיגרום ע”י זה שיטעו בעצמם.

שו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סא

ובאם כוונת צביעתו הוא לא ליפוי אלא כדי שיקבלוהו למשרה באופן שאין איסור אונאה כגון שיודע שיעשה המלאכה כצעיר מסתבר שיש להתיר

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *